יש לי שם לספר !!

יש לי שם לספר!!!

אתמול זה סוף סוף קרה.

במקום בו הרעיונות הטובים מגיעים, זה הגיע – השם של הספר.

מקלחת של סוף יום. מנקה את עצמי מיום אינטנסיבי וחושבת על הנושא שאני רוצה לעבוד עליו מחר בסדנת הקונסטלציה שאני משתתפת בה – הדרך בה אני מבטאה את עצמי. וחושבת על המהות של הספר. על הביטוי שלו, ועל השם שיבטא את המהות שלו ואז זה מגיע אלי – השם של הספר. ואני שקטה ואני מתרגשת ואני יודעת ש"זה זה" לא משנה מה היועץ העסקי שלי יגיד או מה יגידו אחרים (כי תמיד יהיה מי שיגיד ש"זה לא").

אז הדבר הנכון הבא – הוא לשתף אתכם קוראים יקרים בשם של הספר וגם בדרך (:

הזמנה לצמיחה ולריפוי

הורות בעיני היא דרך. היא דרך חיים, היא דרך הסתכלות, היא הוויה. ואני לא מדברת על הורות טוטאלית (גם לא מאמינה בהורות שכזו), אלא על כך שההורות שלנו מזמנת לנו כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה צמתים, כל כך הרבה התבוננויות עלינו ועל החיים ועל מה שחשוב באמת (ולכל אחד מה שחשוב לו באמת זה שונה. יש כאלו שמה שחשוב להם באמת זה הילדים, יש כאלו שמה שחשוב להם באמת זאת הקריירה, יש כאלו שזה גם וגם ויש כאלו שחשובים להם דברים אחרים). וגם על איך משיגים את מה שחשוב באמת.

וכאבי ההורות הם, בעיני, הזמנה. הזמנה להתבוננות, הזמנה לצמיחה, לשינוי והזמנה לריפוי.

ובזה הספר שלי עוסק – בריפוי.

אני מאוד אוהבת את המילה ריפוי. היא המהות של מי שאני ושל מה שאני רוצה להביא לעולם: ריפוי.

העולם שלנו מדמם. הוא פצוע והוא שותת דם וכמוהו גם אנחנו.

אבל אנשים לא אוהבים שמרפאים אותם, אלא אם הם חולים. ומרבית האנשים, אלא אם החום שלהם עולה, לא חושבים שהם חולים וכשכואב לנו בהורות, זה כואב, אבל אנחנו לא חושבים שאנחנו חולים (ואנחנו באמת לא חולים, אבל אנחנו כן פצועים).

אז השם הזה – "ריפוי ההורות" הוא שם שמבהיל אנשים או אפילו לא מתחבר או אולי אפילו שופט. כי איך אמרו לי אנשים: "אבל אני לא חולה, אז למה אני צריך ריפוי?"

קשה לנו לראות בכאבי ההורות שלנו פצע. קשה לנו להכיר בכך שהילדים שלנו פוגשים אותנו