עכשיו כשאני בת שבעים ואחת וחצי אני מגלה שאני בעצם מוזיאון מהלך על שתי רגליים (כואבות )

נכדתי הקטנה ליטפה את פני בכף ידה הדביקה מסוכריית טופי ורודה ואמרה

"סבתא את נורא עתיקה"!?

כן", השבתי לה ,"אני מוצג מוזיאוני שמספרו 2121944 שניצב במוזיאון החיים"

."שבו איש הבית הממונה על ניגוב האבק פוטר מזה שנים רבות

בגלל זה שאת עתיקה" הוסיפה ואמרה נכדתי"

"טווה חוטי פשר לקיומי, "בגלל זה כל השערות שלך לבנות

הנחתי יד אוהבת על ראשי וליטפתי את לובן שנותיי

ומכף ידי נטיפי רוך נטפו לאטם ללבי נטפו.

עצמתי את עיני ומגע טופי ורדרד ליטף עפעפי ילדותי

מפוגג כובד משא שנות חיי.

וקול נכדתי פעמון מצלצל ענוגות צוהל ברון

וסודי הכמוס מפלס במעבה עיסת טופי וורוד דביק.

"ובגלל שאת עתיקה סבתא תכף תמותי?

עצמתי עיני ונפשי ביקשה לה חיים.

דרך נס נותרתי בחיים נושאת את זיכרון טפטוף המים על גבי

התמונות הקדומות שעולות וצפות מזיכרונות ילדותי הראשונות מתחילת חיי קשורות לימים הרחוקים של מלחמת השחרור בשנת 1948. הורי זוג חלוצים נלהבים עלו מסלובקיה לארץ בשנת 1935 והתיישבו במושבה הנחמדת רחובות. בימי ילדותי התגוררנו הורינו אחי ואני בשכירות בביתם של זוג יוצאי תימן ממפוני כנרת בשכונת מרמורק שבפאתי המושבה. אמי ובעלת ביתה רומייה ושתי כלותיה של רומייה ציפורה ושושנה בישלו בצוותא באותו מטבח שזכור לי כגומחה שחורה ואפלולית שבה מתבשלים תבשילים ריחניים על גבי פתילות שבחלונן מהבהבת להבת אש כתומה. אמי בישלה דגים ממולאים ושאר מטעמי ה"שיכנוזים" כפי שנקראנו בפי בני הבית התימנים ורומייה וכלותיה בישלו מרק, תימני צהוב ושאר מטעמי תימן. בחדר המרכזי שבכל אחד מקירותיו נפתחה דלת לאחד מחדרי המגורים ניצב שולחן אוכל מעץ וסביבו כיסאות עץ פשוטים נטולי משענת שנקנו לפני פרוץ המלחמה בכפר הערבי הסמוך זרנוגה. במשך ימות השבוע אכלו דיירי הבית כל אחד ואחד בעת המתאימה לו ואילו בלילות שבת הצטופפו בני הבית יוצאי תימן רומייה ואישה דויד ,בניהם נתן ואשתו צpורה ומשה הצעיר שנהרג במלחמת השחרור וילדיהם בצוותא עם דייריהם יוצאי אשכנז מסביב לשולחן ואכלו בצוותא כל משפחה ממאכליה. כמובן שטעמנו גם ממאכלי האחרים.

השירותים היו בחצר והמקלחת שגם היא כמובן הייתה משותפת לכולם הייתה בתוך הבית . את המים לרחצה חיממו בעזרת פרימוס רועש שהלהבה שעלתה ממנו הלהיטה דוד מים צר וארוך שהיה צמוד לקיר באמצעות וו רופס ועמד ליפול בכל רגע על ראשו של המתקלח שניצב מתחת לקילוח המים שנטף טיפין טיפין מתוך צינור מוזר שיצא מתוכו . למרבה הפלא המתקן המופלא הזה מעולם לא נפל על ראשו של איש מאתנו ובדרך נס נותרתי בחיים נושאת את זיכרון הטפטוף הקל והמצמרר על גבי.

הכדורגל נתפר במחסן הקיבוץ במכונת תפירה "משוכללת" מגרביים שחוקות משימוש .

האיש שאתי הקיבוצניק הזריז התחיל את חייו בסכנת נפשות. הוא בנם של זוג חלוצים מגרמניה שבנו את ביתם בנגב מול העיר עזה. במלחמת השחרור לחמו חברי הקיבוץ בקו הקדמי של החזית ובנם אישי יוסי פונה עם שאר העוללים לתל אביב. שם התגוררו הוא ואמו יחדיו עם נשים ועוללים אחרים שפונו מהקיבוץ בחדרי כיתות של בית הספר "תלפיות" וציפו לתום המלחמה שממנה אחדים מהאבות לא שבו. לאחר תום המלחמה לא שבו חברי הקיבוץ לביתם שבנגב אלא הקימו קיבוץ חדש במרכז הארץ סמוך לשדה התעופה בן גוריון. באחד מסיפורי ילדותו אותם נהג לספר לילדינו בלילות השבת הארוכים של החורף הוא היה מתאר בגעגוע עמוק את משחקי הכדורגל בהם נהגו הוא וחבריו לכיתה ולבית הילדים לבעוט בכדור הרגל שנתפר במכונת הכביסה המשוכללת בניצוחה של המחסנאית מזוגות אחדים של גרביים שחוקות. ילדינו היו מחייכים בסלחנות ואומרים לו ועכשיו אבא תספר גם על הקרב הגדול בנגב וגם על הפילים שעליהם רכבתם מבית הילדים לבית הספר ועל הדגים שדגתם לארוחת הצהרים בנהר הקוצף שזרם בקיבוץ. הרגשתי שילדינו רואים בנו הוריהם זוג דינזאורים מוזרים ממציאי ספורים מכוכב אחר מיושן שכלה מן העולם והשאיר את הוריהם הזויים ומנותקים מהמציאות של הכוכב שלהם שבו הם עסוקים במשחקי מחשב. המחשב נראה בעינינו באותם ימים כישות שפלשה לתוך חיינו ואנו מופקעים ממנה לחלוטין. היינו תמהים למראה ילדינו שאצבעות ידיהם נעו בזריזות על קלידי המקלדת שקועים לחלוטין בעולם זר לנו שחששנו לגשת אליו שמא ייפתח המסך את פיו ויבלע אותנו לקרבו.

<