איך לצאת לחופשה עם הילדים ולהישאר בחיים

שנה שעברה נחת עליי חודש אוגוסט (הידוע בכינויו ״אוגוסט המקולל״) כמו סטירה מצלצלת. היה חום אימים, הייתי בהריון עם נלה והייתי חייבת להעסיק את איליי במשך שלושה שבועות ארוכים (ולוהטים). השנה החלטתי: לא עוד ובמקום לסבול בחום ולשבור את הראש, ארזתי את כל המשפחה (ואני מתכוונת לכ-ל המשפחה, כולל ההורים שלי ואחי) וטסתי לארה״ב לבקר את סבתא שלי (עליה כתבתי בפוסט הזה שיש בו גם פירנטבל מהמם להורדה).


הסיבה לנסיעה: סבתא שלי אדל (96) ונלה (8 חודשים). מפגש בין דורי מרגש

מרפי לא חס עלי השנה ויום לפני הטיסה נלה חלתה באדמדמת, מה שהפך את הטיסה הלוך לסיוט (חום, בכי וייסורים, אבל היי- לפחות היא לא הקיאה עליי). כל ההכנות שלי לטיסה עם קטנטנים (עליהן תוכלו לקרוא בפוסט הזה) היו תקפות רק לאיליי. לשמחתי, כל הטיפים שכתבתי בפוסט עבדו ואיליי נהנה מכל רגע של הטיסה (וכשאני אומרת טיסה, אני מתכוונת למסע של 24 שעות שכלל שתי טיסות ארוכות וקונקשן של 5 שעות בפריס).


חזרתי מהחופש (I lived to tell the tale) עם תובנות וטיפים חדשים להישרדות בחופשה המשפחתית.


ציפיות ומציאות


נסענו לשלושה וחצי שבועות והאמת, היה יותר קשה ממה שציפיתי, בעיקר כי נלה שלי, שתמיד שמחה ללכת לכל אחד, פתאום נצמדה אליי ולא הסכימה לעזוב אותי. היא לא הסכימה ללכת לאבא שלה, לא לסבתא או סבא (שהגיעו בתור תגבור) ורצתה להיות רק על אמא שלה (אני). מזל שהבאנו איתנו מנשא לתינוק, מכיון שכל ניסיון שלי לרגע לעצמי גרר צווחות אימים שלא פסקו עד שהיא חזרה לחיקי. כנראה שהיא הרגישה שהיא במקום זר והייתה זקוקה לאמא.

זה היה קשה. מאוד קשה. כל כך חיכיתי לחופש הזה ולא הצלחתי להינות ממנו כראוי. למעשה, כל הציפיות שהיו לי מהחופש התפוגגו והייתי צריכה להערך מחדש. לאחר שעברתי את כל שלבי האבל על החופשה החלומית שלי (למקרה שתהיתן: הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון וקבלה), הבנתי שזהו המצב החדש ושאני פשוט צריכה לעדכן את הציפיות שלי.

כולנו יודעות שכאימהות לפעמים אנחנו צריכות לותר קצת על עצמנו בשביל הקטנטנים. לרוב, אני מאמינה ש״אמא שמחה=ילדים שמחים״, אבל הפעם נלה פשוט הייתה צריכה אותי וזהו. אני חושבת שאם היו מכינים אותי נפשית לתרחיש הזה, היה לי הרבה יותר קל להתמודד איתו. לכן חשוב היה לי לשתף אתכן, כדי שאם אי פעם תהיו בסיטואציה, הציפיות שלכן יהיו בהתאם.

תמונה: יובל אורן

הפרד ומשול


כשנלה נולדה, הייתי בטוחה שאיליי הוא האח הבכור שכל אמא חולמת עליו... מהר מאוד זה עבר לו (כשהתברר לו שתינוקות זה לא שלב חולף). בחופשה המשפחתית, זה התעצם עוד יותר. בעיקר בגלל העובדה שתיארתי בפסקה הקודמת, שבה נלה ניכסה בעלות בלעדית עליי. לא מספיק שהקטנה לא ירדה מהידיים שלי, איליי התחיל אף הוא לטפס עליי (ליטרלי). כך שכל סיכוי לזמן לעצמי, לא נראה באופק. בשבוע השני, הבנתי שאם אני רוצה לשרוד את החופש הזה, כדאי שאנקוט בשיטה של הפרד ומשול. בארוחות המשפחתיות הגדולות, במקום שנשב אני ויובל ובינינו שני הילדים, התחלנו לשבת בשני קצוות שונים של השולחן. בצורה הזו, כל אחד השתלט על ילד אחד ויכל להינות מהחברה של בני המשפחה שהיו בצד שלו של השולחן. הטיפ הזה שידרג את איכות החיים שלי פלאים והוריד את רמת המתח והריבים ביני לבין יובל.


חיות לילה


בשלב כלשהו, המחסור בזמן אישי וזוגי החל להראות את אותותיו ומשהו שכמעט ולא קרה בזוגיות שלי ושל יובל החל לקרות על בסיס יומיומי. התחלנו לריב, ממש לצעוק כמו בני זוג אמיתיים (ולא כמו הזוג המושלם עד מעצבן שאנחנו בדרך כלל). 13 שנה שאנחנו יחד, חיים בשלום, בתקשורת טובה עם מעט ריבים ועכשיו, פתאום התחלנו להרים את הטונים. אני חושבת שהשילוב של התסכול שלי, חוסר היכולת שלו לעזור לי וזמן האיכות הכמעט לא קיים שלנו, הוא זה שחיבל ביכולת שלנו לתקשר. כשאני מנסה להיזכר בטיול, אני דיי בטוחה שיובל היה איתי כל הזמן, כי אני זוכרת שרבנו, אבל הזמן היחיד שאני זוכרת שבאמת התראנו לזמן איכות ביחד, היה באחד הערבים כשדודה שלי שמרה על הילדים ואנחנו יצאנו לדייט. יובל ואני, לא ממש חיות לילה, כך שחזרנו ב-23:00 שזה לגמרי אחרי שעת השינה שלנו. אולי לחיות הלילה שביניכן זה ברור, אבל אנחנו גילינו שהחיים האמיתיים מתחילים אחרי שהילדים נרדמים. התחלנו לבדוק באיזה שעות החנויות השונות פתוחות, השארנו את הילדים עם סבתא ויצאנו לסבבי קניות של לילה. מזל שיש חנויות עם שעות פתיחה מוזרות... אין כמו זמן איכות זוגי ועצמי בכדי לשפר את התקשורת ולהחזיר את שלום הבית.


פעילויות או לא להיות


נכון, אני ממחזרת את הטיפ מהפוסט הקודם, אבל תאמינו לי שהטיפ הזה נכון תמיד לגבי ילדים. כמה שאיליי נהנה בחופש הזה. לקחנו אותו להמון מקומות, אבל הכי טובים היו:

פסטיבל רנסנס: מלא בפיות, אבירים, הופעות דוכנים שמוכרים אוכל וכל מה שקשור בעולם האגדות.

גרינפילד וילאג׳: (כפר מדהים, הלקוח מתחילת המאה שעברה ובו ניתן לראות בתים ישנים של דמויות מפתח אמריקאיות, פס ייצור של פורד, חווה, רכבת קיטור אמיתית, קרוסלה משנת 1913 וללמוד על ממציאים שונים כמו אדיסון, האחים רייט ועוד המון אחרים).

לגולנד: אנחנו הכי פחות נהננו שם והוא הכי אהב את המקום הזה. עולם שלם של לגו. עיר שלמה בנויה מלגו, הפעלות, ג׳ימבורי לגו והרבה מאוד קוביות לגו.

פיה שהתאהבה בנלה בפסטיבל הרנסנס

רכבת קיטור עתיקה בגרינפילד ווילאג

כל מה שבתמונה עשוי מלגו (חוץ מהמים והרקע של השמיים)


להשתעמם בכיף


אני יודעת שאני קצת סותרת את הטיפ הקודם, אבל תשמעו אותי עד הסוף. אין שום סיבה לפוצץ את החופש בפעילויות וימי כיף. זה מאוד מעייף את הילדים (שלא לדבר על ההורים. באפן אישי, אני אוהבת לטייל בנחת ולא לרוץ כדי להספיק הכל. אני ממליצה לקחת יום מנוחה אחרי יום ארוך בכדי להתמלא באנרגיות לקראת יום הפעילות הבא. בכלל, אני מאמינה שצריך לתת לילדים להשתעמם, במיוחד בעידן שלנו שבו כל רגע של שעמום

מסתיים באף שנדבק למסך כלשהו. אני לא אוהבת לתת לילדים להשתעמם בבית (כי זה מתכון לאסון), אבל ילד שמבלה זמן בחיק הטבע, יכול ״להשתעמם״ בכיף. ארבעה ימים מתוך הטיול שלנו, בילינו ב- Bois Blanc. אי שכוח אל בצפון מישיגן. נהננו מאוד ואיליי נהנה במיוחד מלזרוק אבנים לאגם, לשחק משחקי קופסא ישנים ולאכול מטעמים. באי הצלחנו להרגע, להתנתק לחלוטין מהעולם הדיגיטלי (כי לא הייתה שם קליטה) ולהשתעמם לנו בכיף. האי סיפק לכולנו מקום נפלא להשראה תוכלו לקרוא עוד על החויה שלנו כאן.

רגע של שעמום מבורך

אסור לילד להיות עכבר


לאחר שסיימתי קורס של יזמים, התחלתי ללכת למועדון עסקים ובאחת ההרצאות הסבירו לנו שאסור לך לעבוד כשאתה עכב״ר- עייף/כועס/בודד/רעב. כשנהיינו הורים, גילינו שגם לילד, אסור להיות עכב״ר. בכל פעם שלאיליי הייתה התפרצות של בכי, גילינו שבעצם הוא עייף/רעב (ולעיתים רחוקות כועס/בודד). כשמבלים בחופשה משפחתית, כל השגרה שלנו משתנה. שעות השינה, זמני ארוחות, זמני משחק וקריאה. הכל הפוך וזה מתכון ליצירת עכברים והדרך מכאן לילד בוכה על הרצפה היא קצרצרה. לכן, תמיד צאו מהבית מצויידים בסנדוויץ וחטיפים (אפילו אם אתם לא מרשים בד״כ הרבה חטיפים), נסו לתאם זמני נסיעה לשנצ״ים של הילדים וכך, אולי תזכו להמנע מעכברים במקום ילדים חמודים.

תמונות נוספות מהחופשה, מפרוייקטים ובכלל, בחשבון האינסטגרם שלי


אולי זה נראה לכן כאילו אני מתלוננת יותר מידי... וכנראה שזה נכון, כי במבט לאחור, אוגוסט של השנה היה מלא בחוויות נפלאות. נכון, היה קשה, אבל כשאני מסתכלת לאחור אני נזכרת בסבתא שלי, נהנית מצחוק הנינים שלה, אני רואה את הבן שלי נהנה מכל רגע בחופשה חלומית ואני רואה את המשפחה שלי צוברת חוויות קסומות.


את הקושי שוכחים מהר... אבל החויות הנפלאות שרכשנו ישארו תמיד צרובות בזכרוננו.


אני בטוחה שאמהות רבות מזדהות איתי כשהן קוראות את השורות האלו. אתן מוזמנות לספר לי בתגובות על חודש אוגוסט המקולל/הנהדר שלכן.



פוסטים קשורים

הצג הכול
בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים