וואוו, עברתי כבר חצי מהדרך

חצי מתוך שליש זה...

כלומר, חצי מהשליש הראשון של ההריון..

ובכל זאת, זה מרגש מחדש כל פעם.

הרגע שלחתי לענת את הפרק השישי עם התיקונים והתוספות.

וזה בערך חצי. למה בערך - כי כל הזמן בא לי להוסיף ולכתוב עוד ועוד. כי הידע אף פעם לא נגמר, הוא רק מתרחב וגם כי אני יודעת שיש פרקים שייתפצלו ויהפכו מפרק אחד לשניים ואולי אפילו שלושה פרקים.

Photo credit: Prakairoj

עובדים על הספר

ולמה אני מחלקת את זה לשלישים (כי הרי זה לא באמת הריון... ) האמת, שזה בגלל ענת העורכת. זאת מתודת העבודה שלה. עוברים על כל הפרקים פעם אחת. מבינים את הלך הרוח (שלי), מסדרים, משפצים, מרחיבים, מוחקים ואז נחים...

ואז עוברים שוב על כל הפרקים. ככה שלוש פעמים.

עד שהחומר כבר יושב טוב טוב והוא ברור וקריא

(ככה זה נשמע כשאני מדברת עם עצמי)סבלנות יעל, סבלנות...

ובכל פעם שאני שולחת לענת פרק גמור, אני מחכה כבר בכליון עיניים לפרק הבא שהיא תשלח לי.

אם הייתי כוססת ציפורניים, כבר מזמן לא היו לי ציפורניים מרוב מתח והתרגשות וציפייה לפרק הבא.

אבל כשחושבים על זה בהגיון (וזה קצת קשה לחשוב על זה בהגיון, כי כל התהליך הוא לגמרי רגשי), אז מבינים שזה דווקא טוב שיש כמה ימים לנוח בין פרק לפרק. שבעצם אני מגיעה לכל פרק ופרק בעיניים נקיות. בלי הפרק הקודם (כי מי בכלל זוכר מה כתבתי לפני שבוע)

וככה, הזמן הזה שאני מחכה הוא גם זמן שיכחה והתחדשות.

Image courtesy of khunaspix at FreeDigitalPhotos.net

ליצור את זה כך שכשתקראו - תבינו

בכלל, כל התהליך כולו הוא כאילו מחוץ לזמן ולמרחב. ענת קוראת, מוחקת, משכתבת, מוסיפה ורושמת הערות והכל מסומן באדם. וכשאני מקבלת את מה שענת שלחה אני קוראת ומתחילה בדיון פנימי עם עצמי: "האם אני מסכימה עם מה שענת רשמה?"

"האם הכוונה או הניסוח נכונים עבורי?"

"איך לכתוב כך שהיא / אתם תבינו את המסר שלי"

וכך אני מתחילה לכתוב. לפעמים פסקאות שלמות נמחקות ופסקאות שלמות נכתוב בשם הדיוק והבהירות (גם שלי וגם בשבילכם)

ואני מוצאת, שלא משנה כמה הבית עמוס וכמה אנחנו באמצע החופש עכשיו, כשאני נכנסת לספר, הקולות מושתקים וזה רק אני והספר, רק אני ואתם.

לשליש הזה, נשארו "רק" 6 (?) פרקים

ולמרות שהרגע שלחתי את הפרק האחרון שעבדתי עליו... מחכה כבר לפרק הבא

תחכו איתי גם ??