בא לי פשוט לחבק אותם

"הוראה מתקנת?, מקרבת או איך להעצים את הילד שלי

זה מתחיל בטלפון מגשש...

"שלום, קיבלתי את הטלפון שלך מ... ורציתי לוודא שאת עושה הוראה מתקנת"

"אני לא מתקנת" אני אומרת כבר לא בהתנצלות

ומסבירה לאם

(זה באמת מעניין במהלך כל שנותיי פנה אליי רק אב אחד תמיד אלו היו אמהות)

במשפט או שניים מה אני כן עושה

בדרך כלל היא עוד לא פנויה להקשיב היא רוצה לשתף...

היא רוצה לדעת שאני יכולה "לתקן" את הקשיים, אי היכולת והתסכולים...

זה תמיד נשמע דומה..

אני שומעת את המשפטים הדידקטיים והמלחיצים שנאמרו להורים, והאם מדקלמת אותם ביראה

עכשיו, מה שבא לי לעשות, זה לחבק אותה..

להגיד לה שאלו רק מילים, זה לא הילד שלה

הילד שלה הוא הרבה יותר מזה, הוא חכם, ומצחיק, ונעים, ומלא חיים...

היא עדיין לא פנויה לראות את כל זה..

את כל אותם דברים שהיא ראתה עד לא מזמן בטבעיות ובאהבה.

"אז נתקלת כבר בקשיים כאלו?" היא מקשה...

"כן" אני עונה בסבלנות...

"ואפשר לתקן את זה את חושבת. הוא יצליח לקרוא?"

ושוב אני עונה "כן"... לפעמים נראה לי שזה אפילו קצת יהיר, ואולי אפילו לא מקצועי הרי לא פגשתי את הילד עדיין

אבל אני יודעת, אני פשוט יודעת

שאין ילד שלא יכול... פשוט צריך למצוא את הדרך המדוייקת לו.

"אבל את מורה להוראה מתקנת, יש לך תעודה לזה נכון?"

"כן אמא, בהכשרתי אני גם מורה להוראה מתקנת, מכיוון שאני גם מאמנת רגשית אני משלבת את ההוראה עם העצמה, העלאת הדימוי העצמי והדימוי הלימודי. כשילד מרגיש בטוח הוא מרשה לעצמו להיפתח ואז קורים שם ניסים..."

"אהה יופי, הוא באמת קצת רגיש ואין לו בטחון עצמי וכמה פעמים בשבוע צריך?" היא שואלת קצת בחרדה

"פעם אחת בשבוע" אני עונה ונכונה לקול המתפלא שלה...

"מה? זה יספיק?" כן... אמא, הוא יקבל משימות הביתה כדי לתרגל את מה שנעשה כאן..ובשאר הזמן בואי ניתן לו להיות ילד...

"את רוצה שנשלח לו את החוברות?"

"לא"

"יש לך חוברות שלך?"

אמא, אנחנו לא ממלאים פה חוברות, אנחנו יוצרים ומשחקים, ומדברים, ומציירים על הלוח

...

"וואו נראה שהוא יאהב את זה אבל... איך הוא ילמד לקרוא מזה? את יודעת כבר היו לו שתי מורות להוראה מתקנת והוא גם אצל מרפאה בעיסוק שנה ושום דבר לא קרה"

"אמא, תני לי חודש ואז נדבר..."

היא מסכימה