איך לטוס לחו״ל עם קטנטנים ולהישאר בחיים

בעוד שבועיים אני נוסעת לבקר את סבתא שלי בארה״ב, לאחר שלא ראיתי אותה שלוש שנים. אני מאוד קשורה לסבתי בת ה-96 ולאחר שאיבדתי השנה את הסבתא הישראלית שלי, החלטנו פשוט לעזוב את הכל ולסוע באוגוסט. כמובן שחודש האימים שחווינו בשנה שעברה, הידוע בביתנו בכינויו ״אוגוסט הנורא של שנת 2015״, תרם להחלטה שלנו. מדוע הוא קיבל את השם הזה? זה כמובן נושא לפוסט בפני עצמו, אבל אני אתמצת: אוגוסט של 2015 היה חודש חם, חם מאוד. אני לא זוכרת יום מתחת ל-34 מעלות. הכל היה יכול להיות טוב ויפה לולא הייתי בהריון מתקדם ובחופש עם ילד בן שלוש וחצי. וכשאני אומרת חופש, אני מתכוונת ל״איך לעזזל אני אמורה להעסיק ילד בגיל הזה במשך יום שלם, כשבחוץ נוטף ורוב הפעילויות במזגן עולות כסף״? התשובה: מנוי לבריכה וסיבובים בקניון תוך שהוא בוכה כי הוא רוצה שיקנו לו ואני רצה לשירותים כל שתי דקות. אני אחסוך מכם את מלוא הזוועות של אוגוסט 2015 בעיקר כי אני מעדיפה לחיות בהכחשה ולא להיזכר בקיץ הארור ההוא.



השנה אוגוסט צפוי להיות חודש נפלא. אנחנו טסים לשלושה שבועות, לחופשה משפחתית עם זוג קטנטנים (4.5 ו-0.7). יחד איתנו נוסעים אחי, ארוסתו וההורים שלי. ככה זה אצלנו בבית, כשאנחנו מודיעים שאנחנו רוצים לבקר את סבתא, הועדה המשפחתית מתכנסת ומקבלת החלטה סופית ובלתי ניתנת לערעור שכולם קונים כרטיסים ומצטרפים. לפני שהיו לנו ילדים זה הרגיש לנו קצת מוזר ואפילו מעיק, אבל היום, אני דווקא שמחה ליסוע עם ארבעה בייביסיטרים בילט-אין