גם אני קרן פלס

תקופה מלאת זעזועים עוברת עלינו בימים אלה. שורת פיגועים בישראל, ארה"ב וטורקיה, יציאתה של אנגליה מהאיחוד האירופי והעלייה של וויילס לחצי גמר היורו (נכון אנחנו נשים, אבל גם אנחנו קוראות עיתונים, ובאירופה יש שחקני כדורגל חתיכים למדי). למרות שלל הידיעות המרעישות האלו, דווקא נושא אחר בער השבוע ברשתות החברתיות: השער בעיתון "לאישה" של קרן פלס, כשהיא עוטה על עצמה, רחמנא ליצלן, בגד ים חושפני.


הדיון הער שהתחולל בנוגע לשער נע בין תגובות של טוקבקיסטים ממורמרים בסגנון "שמנה, שתתלבש" ו-"מי את חושבת שאת? בר רפאלי?" לטוקבקיסטים קצת יותר חביבים שעודדו את פלס ואת כל הנשים שאינן מידה 36 ומטה לרוץ לחוף הקרוב בביקיני קטנטן ולהצטלם כמובן, כי אין להן במה להתבייש (קמפיין אינסטגרם מישהו?). גם קרן פלס עצמה התייחסה למחלוקת שהיא עוררה כשאמרה ש"אחרי שתי לידות, להצטלם ככה זה ניצחון".

רק לה מותר להצטלם בביקיני?

כמי שסובלת מבעיות קשות בדימוי גוף וסבלה במהלך השנים מאי אילו הפרעות אכילה (בינינו – מי לא?), השער הזה אמור היה לשמח אותי – סוף סוף בחורה במידות "נורמאליות" זוכה להצטלם בלבוש מינימלי על שער המגזין הפופולארי בישראל. אבל לא רק שהשער הזה והתגובות שהגיעו בעקבותיו לא עודדו אותי, הם אפילו הרגיזו אותי.


מעבר לשאלה האם ראוי לתת לאישה במידה שופעת להצטלם בביקיני לשער, אף אחד לא טרח לשאול למה זה בעצם משנה? למה העובדה שהיא כן הצטלמה כל כך חשובה? למה במקום לשאול האם היא ראויה לשער מעצם היותה קרן פלס, השאלה אוטומטית עוברת למידות גופה?