הנה, הגיע הזמן שלי. עכשיו אני!

זו הפעם השנייה שאני משתתפת בטריאתלון הנשים ע"ש תמר דבוסקין. עומדת על חוף ימה של הרצליה, מחכה להזנקת המקצה שלי, מוקפת בנשים נהדרות, מתרגשות.

אבל בואו נחזור כמה חודשים אחורנית, כדי לעשות קצת סדר בראש.

אז מי שלא יודע, טריאתלון הוא תחרות ספורט שמאגדת תחתיה 3 ענפים: שחייה, אפניים וריצה. ישנם 3 מקצים שונים לתחרות: עממי (ספרינט קצר), ספרינט, אולימפי. ההבדלים בינהם הם באורכם של המסלולים.

בישראל מתקיים טריאתלון נשים זו השנה ה- 23, ובשנים האחרונות מתקיים מיזם נהדר של מועצת נשים כפר סבא, יחד עם קבוצת הריצה NR Spirit של המאמנים נעמי ויינשטוק ורוני פילובסקי.

שגרת האימונים

נעמי ורוני מאמנים את קבוצת הנשים, לחלקן זו הפעם הראשונה שעושות פעילות גופנית באופן מסודר, (או בכלל), והם מביאים את הנשים בצורה המקצועית ביותר להיות בשיאן ביום התחרות.

.גם בשנה שעברה התאמנתי לתחרות במסגרת הזו ואת הרשמים פירטתי בפוסט קודם בבלוג

השנה, הרגשתי כבר "בוגרת", מנוסה, ואפילו אחת שיכולה לתת קצת עצות וטיפים למתחרות בפעם הראשונה. הצטרפתי לקבוצה שהתאמנה כבר מהאימונים הראשונים, למרות שכבר הייתי בכושר לא רע, בעיקר כיוון שבין המתאמנות החדשות היו 2 חברות שלי, שהצהירו בפני, חזור והצהר, כי הם אינן מסוגלות לרוץ.

וראו איזה קסם, הפלא ופלא, כבר לאחר 2-3 שבועות של אימונים, הן עברו מסוג של הליכה מהירה להליכה/ריצה ואפילו לריצה מלאה. מעבר לאימונים השבועיים עם הקבוצה, החברות קיבלו גם שיעורי בית והתחילו לרוץ לבדן, או בחבורות, גם בשעות שבדר"כ לא הייתם מוצאים אותן ערות, ובטח שלא עם בגדי ספורט.

לאחר מכן, נוספו לשגרת האימונים גם רכיבות האפניים בפארק כפ"ס.

גם שם גילינו כולנו שהשד בכלל לא נורא, וניתן לשלב ריצה ורכיבה ואפילו להנות מכך.

לאימונים אלו הצטרפו אימוני השחייה בבריכת הקאנטרי, וגם אימונים בים.

בשנה שעברה הייתי ממש בחרדה לגבי השחייה בים, והשנה הים קיבל אותי בברכה ובשמחה, וכך גם אני אותו.

הקבוצה התחזקה והתגבשה, תמיכה ועזרה הדדית נראו בכל פינה, התמיכה והמקצועיות של המאמנים, בתחום הפיזי, ספורטיבי ולא פחות חשוב מכך - המנטלי, הובילו אותנו בדרך הבטוחה להצלחה ביום המרוץ עצמו.

אימון ראשון בים

הימים שלפני התחרות

האמת שעשרת הימים לפני התחרות, היו עמוסים בשבילי, פיזית ומנטלית. בסוף השבוע הקודם לטריאתלון השתתפתי, יחד עם חברי לקבוצת הריצה של נעמי ורוני במרוץ מים אל ים שאורגן ע"י NR Spirit. למרות שאני רצה כבר מספר שנים לא מבוטל, כולל ריצת מרתון מלאה, במהלך מרוץ זה רצתי את 300 המטרים המרגשים בחיי. (מוזמנים לקרוא על כך בלחיצה כאן).

תדריך אחרון לפני התחרות

ביום שני, ה- 23.5 התכנסנו כולנו, כל חברות קבוצת הטריאתלון, חדשות כותיקות, לתדריך אחרון לקראת התחרות. בטריאתלון יש חלקים לוגיסטיים הכוללים ציוד שונה לענפי הספורט השונים, לא מעט טכניקה שנוגעת למעברים ב"שטחי ההחלפה" וגם חוקים, דרכים, נהלים וטיפים.

נעמי ורוני, בסבלנות אין קץ, הסבירו, פירטו, חלקו, הדגימו, עד שאחרונת השאלות נענתה ורמת הלחץ ירדה פלאים. באותו המעמד קיבלנו גם את החולצות שמועצת נשים ארגנה לנו עבור המרוץ. אני מתמלאת בגאווה גדולה, להיות חלק מ-2 קבוצות כל כך משמעותיות. מועצת נשים ו- NR Spirit.

ביום רביעי, ה- 25.5, שלושה ימים לפני התחרות, התעוררתי לשיחת טלפון מאימי, שהודיעה לי כי סבתי האהובה, סבתא פפיק, נפטרה. סבתא שלי שהיתה בת 96 במותה, היוותה עבורי עוגן בחיים, תרמה רבות לעיצובי כילדה וכאדם בוגר. סבתא נשארה צלולה עד הרגע האחרון, ואיפשרה לנו להפרד ממנה באהבה.

יום למחרת סבתא נקברה בבית הקברות בכנרת, המושבה בה גרה מרבית חייה. אני חושבת שרק מי שאיבד סבתא אהובה יכול להבין את סך הרגשות שחוויתי באותם ימים. נכון שסבתא כבר היתה לא צעירה, ונכון שמותה לא הגיע אלינו בפתאומיות, עדיין, הרגשתי שאיכשהו החיים נעצרו לרגע.

חזרנו הביתה, לאחר הלוויה, בשעת לילה. הלכתי מייד לישון כי ידעתי שלמחרת, יום שישי, אני מתייצבת בשעה 7:00 בבוקר לאימון אחרון בים, ותדריך סופי ומסכם.

קבוצת הנשים הנהדרת הזו, ובראשן המאמנים, הפכו לסוג של משפחה עבורי באותם חודשים, והן קיבלו אותי באותו בוקר בחיבוק אוהב ומכיל.

הים היה גבוה. מאוד. גלים שוצפים, קוצפים. מארגני התחרות הודיעו שכיוון שגם בשבת צפוי להיות ים גבוה, חלק השחייה יהפוך להיות ריצה במים, כפי שקרה גם בשנה הקודמת. וכך גם התאמנו ביום שישי בבוקר. התאמנו על הכניסות והיציאות, הריצה לשטח ההחלפה, ההבנה שריצה בים מעלה מאוד את הדופק ושלא כמו בשחייה, שרירי הרגליים בכלל ושרירי ה-4 ראשי עובדים קשה. מאוד קשה.

תדריך אחרון, שאלות אחרונות, איסוף הערכות לתחרות וזהו. הכל מוכן.

שישי בערב - מכינה את התיק. בודקת 10 פעמים שיש לי את כל הציוד. בפייסבוק מתחילות לעלות תמונות של החברות עם כל הציוד מוכן. מעמיסה את האפניים לרכב, כדי לצמצם זמנים לבוקר, והולכת לישון בשעה 21:30.

יום התחרות

מתעוררת בשעה 2:30, וזהו. נגמר הלילה. מאוד לא אפייני עבורי. הראש מתחיל לעבוד ולהריץ תסריטים. כל מחשבה שנייה נודדת את סבתא. ברור לי שאת המרוץ הזה אני מקדישה לה.

4:30, קמה מהמיטה. אוכלת ושותה מה שתכננתי, בהתאם להנחיות המאמנים ויוצאת לדרך. קבעתי עם חברה מהקבוצה שאאסוף אותה בבוקר ושניסע יחד. שתבינו, אותה החברה ילדה את בנה השלישי, בניתוח קיסרי, 7 שבועות לפני התחרות. לא משהו כמו הריון, לידה, הנקה, לילות בלי שינה ו- X ק"ג עודפים יעצרו אותה מלהשיג את מטרתה.

ולדעתי - זוהי מהות הטריאתלון. להראות לעולם כולו ובעיקר לעצמך, את רמת המסוגלות שלך.

החברות הנהדרות מהקבוצה

מגיעות לשטח התחרות. מאתרת את המקום שנקבע עבורי בשטח ההחלפה, "בונה" לעצמי את הבית הקטן שלי לשעות הקרובות. פוגשת חברות לקבוצה, חברות ישנות, חברות חדשות. מתחבקות, מעודדות אחת את השנייה, עוברות שוב על המסלולים. בעיקר נמצאות שם אחת עבור השנייה. אחווה נשית נהדרת.

הבית הקטן שלי

ראשונות מזנקות הילדות הצעירות. תענוג לראות אותן.

אחריהן מזנקות הלביאות. המקצה האולימפי -

1.5 ק"מ שחייה (טוב, ריצה במים...), 40 ק"מ רכיבה על אפניים ו- 10 ק"מ ריצה.

במקצה הזה יש לי כמה חברות, כולן מדהימות, חזקות, נחושות, מקסימות.

בינהן, אחת יחידה ומיוחדת אשר החלימה מסרטן שד, ולא נותנת לעובדה זו לעצור אותה אפילו לא לרגע אחד. מעוררות השראה, כבר אמרתי?

הן מזנקות לדרך ואנחנו עומדות על המסלול, בנקודת היציאה מהמים ומעודדות אותן במלוא הגרון.

אני יודעת שהמקצה הבא הוא המקצה שלי. ספרינט עד גיל 44.

חובשת את כובע הים, לוקחת את המשקפת ויורדת יחד עם עוד מאות נשים אל קו החוף.

משום מקום אני מתחילה לשמוע קריאות, שאגות עידוד. כמה נשים מקבוצת הריצה שלנו, כאלו שלא משתתפות (השנה) בטריאתלון, הגיעו לעודד אותנו עם שלטים, חולצות והמון אהבה. קשה לתאר כמה כח הן נותנות לנו.

המעודדות הפרטיות שלנו

מקבלות הוראות אחרנות מהמארגנים והנה - אנחנו יוצאות לדרך.

רצה במים, מדי פעם מתכופפת לכמה תנועות שחייה. הגלים גבוהים ותכופים וברור לי שאם אני רוצה להתקדם זה צריך להיות רק בריצה. הרגליים עובדות בשיא הכח, הדופק עולה. והנה חלק הים נגמר. שליש תחרות מאחורי.

יוצאת מהמים, רצה לשטח ההחלפה. מתארגנת לרכיבה. נעליים, מכנסיים, מספר, קסדה, משקפיים, אפניים. חולפת על פני להקת המעודדות עם השלטים.

רוח רוח, למה לא תשכב לנוח?!?

אני יודעת שחלק הרכיבה מתחילה בעלייה לא פשוטה וארוכה מחוף הים של הרצליה עד הירידה לאיילון דרום. אני מתחילה בטיפוס מתוך מחשבה ש"לא נורא - בחזרה הקטע הזה הוא בירידה". משכנעת את עצמי במנטרה של חנוך רדליך, מבכירי רוכבי האפניים בישראל ש "עלייה זה לא יותר קשה. רק יותר לאט..".

מסיימת את העליה ויורדת לאיילון דרום. יודעת שעכשיו יש לי רק 18 ק"מ של מישור. לא נורא בכלל. ואז זה מגיע!

רוח מטורפת שהופכת כל דיווש למשימה מאומצת. אני מרגישה שהקצב שלי נמוך מאשר תכננתי. הרגליים, שעבדו קשה בריצה בים, ממשיכות לעבוד בשיא הכח, והעייפות מתחילה להצטבר. לאט לאט עוד ועוד נשים מתחילות לעקוף אותי. אני רואה גם נשים מהמקצה שזינק אחרי (ספריט, לגילאי 45 ומעלה) מתחילות לעקוף אותי. זה קל לדעת, כי בטריאתלון כותבים את גיל המשתתפים על הרגל, אז אי יודעת בדיוק בת כמה כל אחת שעוקפת אותי.

לרגע אחד אני נותנת לעצמי "ליפול" למחשבות קצת פחות אופטימיות. אוף. זה קשה. ומה הייתי צריכה את זה? ואיך זה שכולן עוקפות אותי?

זה לוקח עוד 5 שניות עד שאני נזכרת למה באתי לכאן. לא באתי כדי לקחת פודיום. גם לא כדי להשיג תוצאה מדהימה. באתי לכאן כדי להנות. כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות משהו שהוא בכלל לא טריוויאלי.

אז אני מתחילה להנות. להסתכל על הדרך, להודות למזג האוויר, שאמנם יש רוח, אבל לא חם והשמש לא קופחת.

אי עוברת כמה מתחרות מהמקצים הפאר-אולימפיים. נשים קטועות רגל באפני יד. נשים עיוורות שרוכבות על אפניים זוגיים. ושוב - השראה. העצמה שלהן מעניקה לי כח לא יתואר.

לאחר הסיבוב באזור מחלף ההלכה, כשמתחילים לחזור, מתחילים קצת כאבים. קצת בידיים, קצת בישבן, מאוד ברגליים. וכמו שאני תמיד אומרת "האנרגיה זורמת למקום אליו מופנית תשומת הלב", אני מחליטה להפנות את תשומת הלב למקום אחר. חושבת על מה סבתא שלי היתה חושבת עלי כרגע, ועל כך שהיא בטח מסתכלת על מאיפשהו ומחייכת עם עיניה הכחולות. והכאבים נעלמים. פשוט לא קיימים יותר.

אני מרימה את הראש ורואה את היציאה מאיילון לכיוון הרצליה. יודעת שיש לי רק עוד עלייה קטנה, ולאחריה ירידה מבורכת, כזו שתתן לרגליים שלי מנוחה של כמה דקות, לקראת קטע הריצה שמחכה לי. מסיימת את העלייה ומחייכת למראה הירידה.

אז זהו. שלא.

לרוח תוכניות אחרות.

רוח מערבית מטורפת שלא מאפשרת להתקדם קדימה. ממש עוצרת אותי במקום. אין ברירה, צריך לדווש בכל הכח גם בירידה, אם אני רוצה לסיים את הקטע הזה.

מפליטה קללה קטנה תחת השפה (השפם), ונזכרת שוב בחנוך רדליך. אני ממש שומעת אותו לוחש לי באוזן - "רוח פנים מרגישה כמו קרב, רק אם את נלחמת בה". ובאותו הרגע הפסקתי להלחם והתחלתי להנות. מראה הים לפני. קהל מעודד מכל צדדי, והידיעה שזהו. נגמר חלק האפניים ועכשיו - רק ריצה.

רק ריצה

מגיעה לכניסה לשטח ההחלפה. יורדת מהאפניים ומתכננת להתחיל לרוץ. וואו! כל רגל שוקלת טון. המאמץ המתמשך נותן את אותותיו. מורידה מהירות ומגיעה ל"ביתי הקט בשטח ההחלפה". ממקמת את האפניים. לובשת חולצה, מחליפה את הקסדה בכובע. לוגמת ליטר מים (בערך) ואוכלת 2 תמרים. יוצאת לריצה.

מסתכלת על השעון ומגדירה לעצמי באיזה זמן אני רוצה לסיים. שעת גג שאיתה יהיה לי נח. רואה בדרכי את המתחרות של המקצה האולימפי. וכולן מחייכות! להקת מעודדות הבית מופיעות הכל נקודה. פשוט מדהים כמה שהן רצו באותו היום. לדעתי הרבה יותר מאיתנו.

מורידה קצב בעליה. מגבירה קצב המישור. הסיבוב בנקודת ה- 2.5 ק"מ. מחלקי המים מוחאים כפיים. וזהו. יש רק עוד ירידה אחת קצרה, ואז מישור ואז קו הסיום. ממש יכולה כבר להרגיש אותו.

כן, אני עייפה. (רואים בתמונות). כן, נדמה לי שקשה לי יותר מאשר בשנה שעברה ועדיין, אני שואבת עידוד מכל אחת ואחת על המסלול. כאשר אני רואה לפני עוד מישהי שמתקשה, אנחנו קוראות אחת לשנייה ומעודדות לרוץ יחד עד הסוף.

הישורת האחרונה. נעמי ורוני, יחד עם המעודדות ממתינים, מוחאים כפיים, מזכירים לנו לחייך ולהניף ידיים. קו הסיום. הגעתי 2 דקות לפני השעה שהגדרתי לעצמי.

מקבלת מדליה. שותה מים. אוכלת תפוזים. ומייד מקבלת אנרגיה ומוצאת את עצמי בישורת האחרונה שוב - הפעם בצד המעודדות. לכאורה נגמר לי הכח, אבל אז אני מוצאת את עצמי רצה את עשרות המטרים האחרונים יחד עם אחת החברות לקבוצה. מרגישה לחלוטין חלק בלתי נפרד מהמאמץ הקבוצתי.

דברי סיכום?

לשם שינוי חסרות לי מילים. עצמת הרגשות בתחרות מסוג זה, עם כל האימונים שקדמו לאירוע, עם המאמץ הפיזי והמנטלי, פשוט קשה לתיאור.

אסיים רק בכך שאומר שאני גאה בעצמי, בחברותי, במאמני על הדרך שעשינו. אני גאה במועצת נשים כפר סבא שבוחרת כל שנה מחדש לקדם אותנו הנשים, באמצעות ספורט, כיוון שע"י כך, אנו מתקדמות בכל תחום בחיים שלנו.

ואת המדליה שלי אני מקדישה לסבתא.