אני לא שקופה
אחד הקשיים הכי גדולים שלי בתוך הזוגיות שלנו הוא נושא חלוקת מטלות הבית. אני לא אשכח שכשעברנו לגור יחד, פתאום גיליתי שעברתי לגור עם שלומפר. הכלים שהשתמש בהם מעולם לא פונו, הבגדים שהוריד, נזרקו על הרצפה בבית, הוא לא ניקה, לא הוריד את הזבל, לא שטף כלים, לא עשה כביסה וזו כמובן רק רשימה חלקית של דברים שהוא לא עשה בבית.
נשארתי לבד במערכה מול הלכלוך והבלאגן.
בבית ההורים אהבתי לסדר ולנקות, מכיון שכשהייתי מסיימת, הסדר היה נשמר לתקופה הגיונית. אבל כשאני ובן הזוג עברנו לגור יחד, נתקלתי במלחמת התשה בלתי נגמרת. ברגע שסיימתי לשטוף את הכלים, תמיד נוספה לה כוס או צלחת חדשה שמצאה את דרכה לכיור.
אין דבר יותר מרגיז מאשר לסיים משימה ולגלות שעשית אותה לשווא.
בהתחלה ניקיתי אחריו, כי אותי חינכו לסדר ולנקות את הבית ולאט לאט מצאתי את עצמי מנקה ומסננת קללות בין השיניים. זה לא ממש עבד בשבילי (אני שונאת לשמור בבטן), אז החלטתי להעביר אותו סידרת חינוך מחודש בשיטת הרודנות המתקדמת בשילוב של רגשות אשם. למרות השורשים הפולניים שלי, אני הרגשתי נורא, פשוט לא כיף לי להיות ה״רעה״ בבית. מצד שני, לשאת בעול ניקיון לבד, לא הייתה אופציה עבורי.
בהתחלה, כעסתי על ההורים שלו... למה הם לא חינכו אותו לסדר ולנקות? למה אני צריכה לרדות בו, להציק ולהתעצבן בכדי שהוא יעשה את המינימום הנדרש? איך הוא לא שם לב שאני מנקה ומסדרת כל הזמן? איך הוא לא חושב לעזור לי?
התשובה לכך היא פשוטה למדי: הוא לא שם לב מכיון שניקיון הבית זו עבודה שקופה.
למה שקופה?
כנראה שהבלאגן צועק, אבל הסדר הוא שקט.
פעם הוא אמר לי את המשפט הבא:
״כשגרתי בבית של ההורים, הייתי שותה כוס קפה בחדר שלי ובאורח פלא, היא הייתה מוצאת את עצמה שטופה ויבשה בארון המטבח״.
שאלתי אותו ״ואיך בדיוק אתה חושב שהיא הגיעה לשם״?
הוא חייך והתחכם: ״הגמדים הטובים… לא״?
למה לי אין גמדים טובים שכאלה ששוטפים עבורי את הכלים?
מידי פעם, היו לו הבלחות של ניקיון...
אני לא אשכח את היום שבו חזרתי הביתה מהלימודים ומשהו הרגיש לי מוזר, הבית לא נראה כפי שעזבתי אותו (וגם לא מבולגן יותר ממה שעזבתי אותו). חשבתי לעצמי ״אוי לא! מישהו פרץ לבית…וסידר אותו. רגע, זה לא יכול להיות… משהו כאן לא הגיוני״. מסתבר שנחה על הבנזוג המוזה והוא החליט לסדר את הבית. מעשה כל כך נדיר שהמח שלי לא הצליח לעכל. היום זה אירוע פחות נדיר, אבל עדיין לא נפוץ כפי שהייתי רוצה.
במקרה אחר ראיתי אותו (במו עיניי), לוקח את השקית הריקה של נייר הטואלט מהשירותים שלנו, הולך איתה לפח הגדול במטבח וזורק אותה (במקום להשאיר אותה ריקה בתוך הארון כפי שנהג לעשות). כשחזר לחדר הסתכלתי עליו במבט מופתע, כלא מאמינה. והוא, התעורר, הבין מה שעשה ואמר: ״תראי מה עשית לי״…
אני כמובן הרגשתי שניצחתי ניצחון קטן.
כחלק מסדרת החינוך, נהגתי להתחנן שיקח את הכלים שסיים להשתמש בהם וישים בכיור. כמעט הצלחתי ואחרי שלוש שנים של הצקות הוא סוף סוף למד לשים את הכלים… על השיש… ליד הכיור (כמעט אבל לא ממש). השנים חלפו, עברנו דירות, הבאנו שני ילדים לעולם והיום כבר יש לנו מדיח. לכן, המטרה החדשה שלי היא שהכוס תמצא את עצמה ממש בתוך המדיח ושהכיור יפסיק להיות תחנת ביניים.
היי, מותר לבחורה לחלום…
השינוי התחיל כשהתחלתי להסתכל עליו כשותף ולא כעוזר. נכון, אני עדיין ממונה על רוב עבודות הבית, אבל היום אני רוצה להאמין שאני לא רודה בו, אלא פשוט מבקשת (אבל אולי אם תשאלו אותו, הוא יראה זאת אחרת). נכון, הייתי שמחה לא לבקש ושהדברים יעשו מעצמם, מה שמתחיל לקרות מידי פעם. אתמול לדוגמא, חזרתי הביתה אחרי יום עם לקוחות. הצצתי למטבח וראיתי שהמדיח חצי מלא. כשהמדיח חצי מלא, סימן שהוא מלוכלך. זה היה מוזר כי לא זכרתי שפיניתי את הכלים הנקיים והתחלתי סבב חדש. מסתבר שהוא פינה את המדיח ושטף את הכלים בעצמו.
השינויים הקטנים אך המשמעותיים האלו גורמים לי להרגיש פחות שקופה ויותר מוערכת. אני כבר לא מרגישה לבד במערכה, היום כבר יש לי שותף. נכון, הדרך עוד ארוכה, אבל כל יום שבו הוא עושה את חלקו בניקיון ובסדר של הבית, גורם לי להרגיש שפחות שקופה.
בחודשים האחרונים הגענו להחלטה משותפת (כלומר אני החלטתי והוא הסכים) שאנחנו צריכים מנקה פעם בשבועיים. האיפוס של המנקה מאפשר לנו לשמור על בית נעים ונקי מבלי להגיע לנקודת האל-חזור של בלאגן וטינופת. מצאנו את עמק השוה בו הבית נשאר נקי (רוב הזמן) ואני לא מרגישה כמו כוח עבודה חינמי שאינו מוערך כראוי. האמת, אני גאה בו, הוא עבר תהליך ארוך והיום הוא באמת שותף לניקיונות. הוא עושה כביסה, מבשל, מסדר אחריו (רוב הזמן). העבודה שלי היא כבר לא כל כך שקופה והבית נקי ומסודר (רוב הזמן, אבל אל תבואו לביקור פתע טוב?). את הבן שלנו אני מחנכת כבר מעכשיו לסדר וניקיון, בכדי שהכלה שתהיה לי בעתיד, לא תצטרך להאבק עם עבודות הבית לבדה. אני מאמינה שחשוב ללמד את הילדים שלנו לעזרה בסיסית בבית, לפנות מהשולחן, לזרוק את הבגדים לכביסה וכדומה. כך הם יגדלו מבלי לחשוב שאנחנו שקופות ומקוה שילמדו להעריך אותנו קצת יותר.
ומה אצלך הבית מסודר? מבולגן? יש מנקה? בן הזוג משתתף? או שגם את מרגישה לפעמים קצת שקופה?
קרן בר | מעצבת בתים אישיים | בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית
