מאמריקה לישראל, בחזרה לבהירות מחשבתית

חופשה משפחתית זה נשמע מונח חלומי, להתנתק מהכל לזמן מסויים ולחזור מלאי אנרגיה אחרי טעינת מצברים.

אז רק רגע לפני שאנחנו מתלהבים בואו נעשה סדר בדברים!

קודם כל אני רוצה להגדיר את המונח מנקודת המבט שלי, כדי שנדבר כולנו באותה השפה –

חופשה משפחתית = נסיעה לשבועיים לארצות הברית פעם בשנה בתקופת חופשת פסח. בתקופה זו אנו שוהים בבית של הוריי ופוגשים את האחים שלי שאף הם גרים בראצות הברית. במהלך התקופה אנחנו יוצאים לטיולים באיזור עם הילדים וחוזרים אחר הצהריים לפגוש את הדודים (=האחים שלי).

בכל שנה הילדים שלנו מאוד מתרגשים לקראת הנסיעה וממש סופרים את הימים,

מוחקים כל יום שעובר בלוח השנה ומחשבים את מספר הימים עד לנסיעה (מלא תרגילי חשבון יש לנו בתקופה זו),

הם מתכננים מראש מה יקחו בתיק למטוס,

איך תעבור הטיסה ואיזה אוכל יגישו -

הם ממש מדמיינים את הנסיעה והשהות!

לעומת זאת, אני ובן זוגי יודעים שזו נסיעה ארוכה שבסופה יהיה לנו כאב גב או ברכיים, שזה כבר רמז לגיל שלנו, ובכל זאת גם אנחנו שמחים על הנסיעה וההפוגה מחיי היום יום.

כשאנחנו מגיעים השמחה רבה, זו התקופה של האביב וגם פסח בפתח ואותו אנחנו חוגגים ביחד כמשפחה גדולה!

הימים עוברים,

ובכל יום שעובר אני מתחילה להרגיש קהות חושים, כל הדברים שתכננתי לעשות כשיהיה לי מלא זמן פשוט לא יוצאים לפועל, אין לי רעיונות ואין לי מחשבות – מה קורה פה???

השנה הצלחתי להסביר לעצמי סוף סוף מה קורה כאן !! – "אני בטישטוש" אמרתי לבן זוגי, "כשנחזור לארץ המוח שלי יחזור להיות חד כתמיד".

הוא ענה לי בשלווה האופיינית לו: "נכון, כך זה כאן, רוצים לשמור כאן את האנשים בטישטוש, זו הדרך לשלוט במצב".

נשמע רדיקלי? לא כל כך

הפעם החלטתי לחקור -

מה הם הדברים שגורמים לי לטישטוש בארצות הברית?

הרי הם לפניכם:

  1. תחנות רדיו/ טלויזיה יעודיות –

בכל תחנה יש את אותם סוגי מוסיקה / תוכנית ולאחר זמן מה אני מרגישה את ההשפעה של חוסר הגיוון. כשאני צופה או שומעת משהו שאני אפילו אוהבת אבל הוא רוטיני, לאחר זמן מה יש הירדמות כלשהיא.

2. האנשים המנומסים –

כולם אומרים סליחה, תודה, בבקשה ושיהיה לך יום נעים – ממש כמו מכונות. אני יכולה לצפות מה יהיה הדבר הבא שהם יגידו וזה ממש מעצבן אותי במיוחד כשאני יודעת שאין מאחורי זה שום כוונה אמיתית, הם רק מתוכנתים כך. מה הפלא שכשנתקלתי באופו חד פעמי בקופאית שמחה וחיובית כל כך, "התנפלתי" עליה כמוצאת שלל רב והתחלנו בשיחה עליזה וקולחת על החיים ועל "מחלת הרצינות" שבה חולים רוב האנשים J

מתי מתחיל ונגמר היום?

כשאומרים לי "שיהיה לך ערב טוב" בשעה 3 בצהריים, או כשאומרים לי "שיהיה לך לילה טוב" בשעה 7 בערב, אני ממש נכנסת לדיכאון. כמה אפשר לקצר את היום? כמה אפשר לפעול מתוך מתוך יאוש של הקיים ותקווה שאולי מחר יהיה יותר טוב?

הכל שקוע בשגרה שאותי ממש הורגת.

ושלא תבינו אותי לא נכון – שגרה זה טוב! אבל לשבור את השגרה מידי פעם – ממש טוב!

3. חוקים, חוקים ועוד חוקים –

אין ספק שצריך חוקים במדינה בה חיים כ-300 מליון אנשים!

אבל כדאי גם להתייחס מידי פעם לאנשים ולא רק לחוקים.

כשאני עומדת בתור ארוך אני אוהבת לפטפט קצת מסביב, בארץ זה כל כך פשוט וטריוויאלי, אבל בארצות הברית זה לא מעניין את אף אחד. כולם שקועים בתור כאילו מחכה להם בסוף מדליה. כשאני אומרת למישהי "אני רק כאן מסתכלת על משהו ליד", הדבר היחיד שהיא שואלת אותי זה "האם את עדיין בתור?"

וכועסת עליי כשאני אומרת "כן" – יצאתי מהתור, מהשורה, אני כבר לא שם ואין דרך חזרה!

4. תרבות הצריכה הבלתי אפשרית –

הכל בזול ובמבצע!! יש קופונים בעתונים של סוף השבוע, יש פרסומות שמושכות אותך לקנות עוד ועוד. אנשים ממלאים את הקניונים, קונים ומחזירים, מחזירים ומחליפים – זה גן עדן של שוטים! אבל כמה אפשר??? הרי אין תחליף לחוויה רגשית, כמה דברים בן אדם צריך?

אני חושבת שהאנשים שכחו כבר למה הם קונים, הולכים מכח האנרציה.

5. חד גוניות בלבוש -

אני מגיעה לארצות הברית מזה מזה כ-30 שנה, בכל שנה. בכל פעם אני נדהמת לגלות ששום דבר לא השתנה וישנם כמעט אותם בגדים בחנויות שמסודרות אותו הדבר. חוסר המעוף והשבלוניות גם הוא מעלה את רמת הטישטוש ומוריד את היצירתיות והחדשנות.

6. אוכל, הרבה ומלא סוכר –

במקום שהמציאו את תרבות השפע יש כמובן גם אוכל בשפע. מערכת הבקרה הטבעית של הגוף משתבשת כתוצאה מהמגוון וכבר לא מחוברים לתחושת שובע. המגוון מטשטש את החושים וגורם לרצון להתנסות עוד ועוד, מה הפלא שישנם שם אנשים כל כך שמנים?

אני לא אוכלת רק בריא, אבל היי, מי אמר איזון ולא קיבל?

7. אורות ושלטים מרצדים –

בכביש, בטלוויזיה, באינטרנט בכל מקום מנצנצים ומרצדים מול העיניים בצורה שלא נותנת מנוח אפילו לרגע. אותי זה מאוד מעייף וגורם ל"הורדת מסך", לכבות את עצמי קצת כדי שלא אהיה בגירוי יתר.

אומרים שאמריקה זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אולי זה נכון, אני מוצאת שגם עודף אפשרויות לא ממש רצוי. עודף אפשרויות גורם לי לבילבול ומסיט אותי מהמרכז. אני לא יכולה לחשוב עם כל כך הרבה מסביב, זה גרם לי להתנתק ולשקוע בערפל.

אני אוהבת לחיות בישראל!

כך הבנתי במיוחד בנסיעה זו לארצות הברית. יש בישראל חיים, שמחה וגם עצב, מקוריות, חדות מחשבה ובעיקר בהירות.

בהירות לגבי מה שאני צריכה ומה שנכון לי.

אולי כפר סבא אינה מרכז העולם בהגדרה, אבל בשבילי היא המרכז!

כאן הבית שלי, המקום שלי ותחושת השייכות שלי!

כנראה שגם בשנה הבאה ניסע, בכל זאת שם נמצא גם חלק מהמשפחה שלי. מה שבטוח הוא שאצטרך למצוא דרך להגן על עצמי מפני שקיעה בטשטוש.

אם התחברתן לדברים, אם חוויתן טישטוש בעבר בחיים ובמיוחד אם יש לכן דרך מקורית להמנע ממנו, אשמח לשיתופים נמרצים!

מוקדש באהבה לכל האנשים הרגישים במיוחד.

מיכל אנדרייב

מטפלת רגשית

באמצעות NLP וסטיילינג אישי

איזונים - התפתחות אישית

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים