עכשיו כשאני בת שבעים ואחת וחצי אני מבינה שלא כל מה שאני זוכרת אכן היה. ואולי כן?

כל הילדות מהכיתה שלי כבר בנות שבעים

יונה השויצרית ורוחל'ה החנפנית

ונורית השקטה שהייתה עולה חדשה

ובאה אלינו לכיתה מגבעת עליה היא ג'בלייה בפיה.

ואפילו לאהל'ה קרובלניק היפה

שהייתה לה סבתא שנולדה בירושלים

והיא ,הסבתא שנולדה בירושלים

קנתה לה ללאהל'ה קרובלניק חצאית קלוש בצבע תכלת

עם שלושה פסים לבנים בשוליים

וכשהיא לאהל'ה קרובלניק היפה

הייתה בהפסקה מסתובבת סביב עצמה בתנופה

הייתה החצאית שלה נפרשת סביבה כמו פרח כחול יפה

ואני קנאתי בה כל כך על שיש לה סבתא שנולדה בירושלים

ובעיקר קנאתי בה על שבהפסקה היא מסתובבת לה

סביב עצמה חזק ובתנופה עד שכל הבנים מהכיתה

רואים לה את כל התחתונים שלה.

לאהל'ה היפה בת השבעים הסתכלה בי במבט הירוק של"עיניה הגדולות ואמרה:"אוי מרגלית, מה את מבלבלת את המוח מעולם לא הייתה לי חצאית כחולה

את השיר הזה כתבתי לפני שנה או שנתיים בעקבות פגישה מקרית עם לאלהל'ה קרובלניק -היום

לאה רוזנברג. עליתי על קברה של אמי ברחובות ופתאום ראיתי אותה בשביל מולי עם בעלה . הם עלו לקבר של חמיה. והיא הייתה גם עכשיו בגיל 70 כל כך יפה. ולא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה

את זוכרת את חצאית התכלת הקלוש שסבתך מירושלים קנתה לך ואת היית מסתובבת סביב עצמך בהפסקה והבנים ראו לך את כל התחתונים? ולאלהל'ה היפה בת השבעים הסתכלה בי במבט הירוק של

עיניה הגדולות ואמרה""אוי מרגלית, מה את מבלבלת את המוח לא היתה לי מעולם חצאית כחולה",

ואז לטפה את לחיי בתנועה אוהבת ואמרה בקול מתוק:"נשארת כמו שהיית ,מרגלית החולמנית,

שממציאה לה בראש כל מיני ספורים שלא היו ולא נבראו. לי לא הייתה חצאית קלוש והבנים לא

ראו לי את התחתונים שלי. היא נשקה לי בחיבה על שתי לחיי והלכה לה יפה כתמיד אל

קבר חמיה.

אולי דווקא לאהל'ה היא זו ששכחה את הפרק המרתק בחייה בו בני כיתה הציצו בתחתוניה המתגלים לעין כל בעת שהיא סובבת ומניפה את החצאית לפרח רחב נע ומסעיר. המחשבה הגואלת הזאת

המפגש הזה עם לאהל'ה קרובלניק טלטל אותי טלטלה גדולה . עד כה הייתה בטוחה

שכל קורות ילדותי וכל קורותיי מאז לאורך כל חיי אכן שוכנים בזיכרוני לבטח. מאוכסנים להם שם ונטועים בתאי מוחי כאותם אילנות מעמיקי שורש וחסוני גזע. בטחתי שכל הפרטים ופרטי הפרטים שצפים להם מידי פעם בבהירות רבה כאילו אך אתמול אירעו מעידים על חוסנו ודייקנותו של זיכרוני המהימן. עתה ההערה האוהבת הכה סלחנית שהכילה בתוכה גם נזיפה לא סמויה גרמה לי לתחושת אי נוחות רבה ולפקפוק. האומנם זיכרונותיי או אחדים מהם אינם זיכרונות אלא המצאות ותעתועי דמיון בלבד? האומנם?ואז לילה אחד בעודי מתהפכת חסרת מנוח על מיטתי והופכת במוחי הנסער את זיכרון החצאית הפרושה מסביב למותניה של לאהל'ה כפרח עלתה בליבי המחשבה הגואלת שאולי דווקא לאהל'ה היא זו ששכחה את הפרק המרתק בחייה בו בני כיתתה הציצו לחזות בתחתוניה המתגלים לעין כל בעת שהיא סובבת ומניפה את החצאית לפרח רחב נע ומסעיר. המחשבה הגואלת הזאת אפשרה לי לשקוע בשינה עמוקה.

אספתי את עצמותיי היגעות מהרצפה והרמתי טלפון לחברתנו נורית. היא תדע את האמת הודעתי לנפשי היגעה בקול רם. היא תדע! נורית הייתה מזן הילדות שזכרו תמיד הכול.

אך למחרת בבוקר שבו ניצני הספק לנבוט במוחי. עתה ניטש הוויכוח הפנימי בתוכי. מי שתינו אכן זוכרת דברים כהווייתם?האם לאהל'ה קרובלניק המכחישה בתוקף את סוד הגילוי של תחתוניה הצחים כשלג לעיני הבנים הדתיים עטויי כובעי הברט כמנהג אותם ימים רחוקים? או אולי אני היא זו שהמצאתי לי את טקס מילוי תשוקת הבנים כמיטב דמיוני?הספק הטריד את מנוחתי והסתובבתי לאורך היום כולו פזורת נפש. מניחה את המלח במקרר ומאכסנת את סיר המרק בארון. "אני חייבת לדעת את האמת המוחלטת הודעתי לעצמי והתיישבתי חסרת מנו