אני רוצה להיות שם
נתחיל מבראשית
כשהתחלתי את דרכי כעצמאית, אחת התחושות הכי קשות שליוו אותי (מלבד תסמונת המתחזה), היא התחושה שאני עדיין לא שם… מה זה שם? להיות מוצלחת. טוב, אולי לא מוצלחת זה לא מדוייק… הרגשתי שאני עדיין לא הצלחתי לעשות את זה… מה זה את זה? נו, אתן יודעות… להיות בעלת עסק מצליח. בואו נתעלם לרגע מן העובדה שרק פתחתי את העסק… רציתי להצליח ומהר.
כשעבדתי כשכירה, תחושת הערך העצמי ותחושת ההצלחה שלי, הגיעו בעקבות המשוב של המעסיק שלי ולא היה לי ספק שאני מוצלחת, שהמעביד מרוצה מהעבודה שלי ושאני יכולה להגיע רחוק. תחושת ההתקדמות התבטאה בד״כ באופן מילולי, בקידום ולעיתים אפילו בתוספת שכר. אבל בתור עצמאית, לא היה מי שיגיד לי שאני מוצלחת (חוץ מהבנזוג שבינינו, חייב לומר לי שאני מוצלחת אם הוא לא רוצה לישון על הספה).
רציתי להיות שם… מה זה שם? בעלת עסק משגשג עם המון לקוחות מרוצים ועם פורטפוליו מרשים אולי עם ליין של מוצרים לעיצוב הבית. הסתכלתי על קולגות מהתחום, לכל אחת אתר עם פרוייקטים מהממים, עם שנים של ניסיון בעיצוב ואז הסתכלתי על עצמי… רק פתחתי את העסק ומה כבר עיצבתי? את הבית של ההורים ואת הדירה השכורה שלי.
לעלות מדרגה
וזו בדיוק הבעיה, השוותי את עצמי למעצבות שבנו עסק במשך לפחות שלוש שנים. ההבנה שעסק הוא דבר שנבנה לאורך זמן, לא ממש חילחלה למוחי ורק רציתי להיות שם. כל כך רציתי להיות שם. אז התחלתי כמו כולם, בהתחלה. בניתי אתר שבו הראתי את המעט שהיה לי. ומפה לשם, קיבלתי את הפרוייקט הראשון שלי ואחריו קיבלתי עוד פרוייקט קטן ועוד חברה של חברה ביקשה שעעצב לה וכך, לאט לאט במשך שנתיים שלמות טיפסתי מדרגה ועוד מדרגה.
בסוף השנה הראשונה של העסק, כשהיו לי מספיק תמונות מפרוייקטים, פתחתי את הבלוג שלי והתחלתי לכתוב. ושוב הרגשתי שהבלוג שלי לא שם, כלומר, עדיין לא מצליח. בהתחלה קראו אותו שתיים מחברותיי, אחרי זמן מה גם אמא שלי התחילה לקרוא ואחרי שנה של כתיבה גיליתי שאולי יש עוד איזה שניים שלושה אנשים שקוראים אותו. והיום… טוב, היום הבלוג שלי כבר לגמרי שם. אבל הייתי רוצה שהוא יגיע אפילו רחוק יותר…
נו, כבר הגענו?
כבר כמעט הגעתי לשם.כלומר, כך חשבתי. הבלוג שלי פרח (גיליתי שהוא אפילו מוכר ושעוקבים אחרי לא מעט אנשים), הפרוייקטים זרמו וכשהתחלתי את השנה השלישית בעסק שלי כבר ממש הרגשתי שאני שם. ואז נכנסתי להריון. שוב הכל התהפך לי
אני במראה המוצלח
צילום: אביבית ויסמן
בשליש הראשון הסימפטומים של ההריון הותירו את חותמם, לא הצלחתי להתרכז ולהספיק כמו בד״כ. בשליש השני חוויתי ירידה בפרוייקטים ובהכנסות (כתוצאה מחוסר תפקוד בשליש הראשון) ואז הגיע אוגוסט והחופש הגדול והחום הכבד. איך מצליחים להעסיק ילד בן שלוש כשאת בעלת עסק בשבוע +20 וכשבחוץ 38 מעלות? (זו כמובן שאלה רטורית והתשובה היא פשוט: לא, את לא מצליחה). אחרי אוגוסט המקולל, הגיע ספטמבר ועימו אינסוף חגים וחופשות. רק לקראת סוף ההריון, הצלחתי לדחוס כמה פרוייקטים קטנים ומיד אחריהם יצאתי לחופשת לידה
בדרך לשם עוצרים ב… פשוט עוצרים
כמובן שמי שהגה את המושג ״חופשת לידה״ לא ראה תינוק מימיו שלא לדבר על כך שבחופשת הלידה אסור לעבוד (אם רוצים להינות מדי לידה). נאלצתי לעצור ולחכות, מעין עצירת ביניים בדרך לשם (בדיוק כשהרגשתי שכבר כמעט הגעתי). ודווקא אז, בדיוק כשלא יכולתי לספק את הסחורה, הלקוחות שלי התחילו להתעורר. אז הסברתי להם (ובעיקר לעצמי), שכרגע אני בעצירה, אני לא יכולה לקחת פרוייקטים ובטח שלא יכולה להגיע לשם.
האופק תמיד מתרחק לו
מי לא מכיר את הסרטון של רחוב שומשום: ״אני רוצה להיות שם״! באופן ביזארי למדי, הסרטון הזה ממחיש את הרגשות שלי כלפי שם, ברגע שהגעת לשם, הוא הופך לכאן. הבנתי שלעולם לא ארגיש שהגעתי לשם, אולי רק לרגע ואז הרגע יחלוף. מכיון שגם אם הרגשתי שהגעתי, אני עוצרת לרגע (להינות כמובן מהנוף) ואחר כך מגלה פסגה חדשה שהייתי רוצה לכבוש. ״שם״ נמצא באופק והוא תמיד מתרחק ממני וזה בסדר, זה אומר שאני לא מסתפקת במה שיש ותמיד רוצה עוד. ואז השאלה המתבקשת היא, מתי אהיה מרוצה? התשובה היא: לעולם לא (בכל זאת פולניה), אבל למזלי, יש את הדרך, את המסע. והוא פתלתל וארוך. לפעמים עוצרים, לפעמים נראה כאילו אין אור בקצה המנהרה ולפעמים, מצליחים לכבוש לפסגה קטנה.
והשאלה הגדולה נותרת, מה זה שם? איך מגיעים לשם? אם יש לכן תשובות, אני אשמח לשמוע…
