אני אמא רעה?

לפני שבועיים, בגיל חמישה וחצי חודשים, דניאל התחיל ללכת לגן. הזאטוט הקטנטן שעדיין מתעורר כמה פעמים בלילה ובוכה כדי לתקשר עם העולם, נכנס לגן, שבו הוא לא מכיר אף אחד ושני הפרצופים היחידים המוכרים לו בעולם – אבא ואמא – אינם בסביבה.


מאחר ותיארתי לעצמי שאהיה אם חרדתית, ירושה שקיבלתי מאמי שלי, השארתי מרווח של שבועיים בין היום הראשון של הקטנצ'יק בגן לבין היום בו אחזור לעבודה ואסיים באופן רשמי את חופשת הלידה. ביום הגורלי, לקחנו אותו בן זוגי ואני יחד לגן, הכרנו קצת את הצוות ושחררנו אותו לחופשי. למי שלא מכיר, היום הראשון בגן נקרא יום הסתגלות: הילדים מגיעים לשעתיים בכדי להסתגל למצב החדש. אם תשאלו אותי, הסיבה שקוראים לזה הסתגלות היא יותר בכדי שהאמא תוכל להסתגל למצב החדש.


עוד לא בן חצי שנה וכבר הולך לגן

ההתחלה הייתה קשה, לשנינו. כשיצאנו מהגן, לא הפסקתי לשגע את בעלי תוך שחרור דמעה או שתיים: לא טוב לו, הוא לא אוכל, הוא לא ישן, הוא בטוח בוכה, הוא מחפש אותי ולא מוצא. בעלי ניסה להרגיע אותי ולרמוז לי שאני משוגעת, אבל אז, אחרי שעה בערך, הגיעה שיחת הטלפון האימתנית ממנה חושש כל הורה: "הילד לא מפסיק לבכות, בואי לקחת אותו". מפלס ההיסטריה שלי עלה באותו הרגע כאילו הודיעו לי שצריך לקחת אותו למיון. כבר דמיינתי איך אני מתפטרת מהעבודה והופכת לעקרת בית מדופלמת אבל אז באמצע הדרך שוב קיבלתי טלפון: "הילד נרגע, תעשי אחורה פנה".


אבל אני, שלא באמת יכולתי להירגע נתתי עוד רבע שעה של חסד למטפלות המסורות והתחלתי לצעוד לעבר הגן. כשהגעתי ציפתה לי הפתעה נעימה: התינוק ישן. טוב. ממש. כל כך טוב, עד שהיינו צריכים להעיר אותו כדי לקחת אותו הביתה, דבר שלא קרה מאז שהיה בן יומיים והיה צריך להעיר אותו לאכול.