אני אמא רעה?

לפני שבועיים, בגיל חמישה וחצי חודשים, דניאל התחיל ללכת לגן. הזאטוט הקטנטן שעדיין מתעורר כמה פעמים בלילה ובוכה כדי לתקשר עם העולם, נכנס לגן, שבו הוא לא מכיר אף אחד ושני הפרצופים היחידים המוכרים לו בעולם – אבא ואמא – אינם בסביבה.


מאחר ותיארתי לעצמי שאהיה אם חרדתית, ירושה שקיבלתי מאמי שלי, השארתי מרווח של שבועיים בין היום הראשון של הקטנצ'יק בגן לבין היום בו אחזור לעבודה ואסיים באופן רשמי את חופשת הלידה. ביום הגורלי, לקחנו אותו בן זוגי ואני יחד לגן, הכרנו קצת את הצוות ושחררנו אותו לחופשי. למי שלא מכיר, היום הראשון בגן נקרא יום הסתגלות: הילדים מגיעים לשעתיים בכדי להסתגל למצב החדש. אם תשאלו אותי, הסיבה שקוראים לזה הסתגלות היא יותר בכדי שהאמא תוכל להסתגל למצב החדש.


עוד לא בן חצי שנה וכבר הולך לגן

ההתחלה הייתה קשה, לשנינו. כשיצאנו מהגן, לא הפסקתי לשגע את בעלי תוך שחרור דמעה או שתיים: לא טוב לו, הוא לא אוכל, הוא לא ישן, הוא בטוח בוכה, הוא מחפש אותי ולא מוצא. בעלי ניסה להרגיע אותי ולרמוז לי שאני משוגעת, אבל אז, אחרי שעה בערך, הגיעה שיחת הטלפון האימתנית ממנה חושש כל הורה: "הילד לא מפסיק לבכות, בואי לקחת אותו". מפלס ההיסטריה שלי עלה באותו הרגע כאילו הודיעו לי שצריך לקחת אותו למיון. כבר דמיינתי איך אני מתפטרת מהעבודה והופכת לעקרת בית מדופלמת אבל אז באמצע הדרך שוב קיבלתי טלפון: "הילד נרגע, תעשי אחורה פנה".


אבל אני, שלא באמת יכולתי להירגע נתתי עוד רבע שעה של חסד למטפלות המסורות והתחלתי לצעוד לעבר הגן. כשהגעתי ציפתה לי הפתעה נעימה: התינוק ישן. טוב. ממש. כל כך טוב, עד שהיינו צריכים להעיר אותו כדי לקחת אותו הביתה, דבר שלא קרה מאז שהיה בן יומיים והיה צריך להעיר אותו לאכול.


מאותו הרגע, שעתיים בלבד אחרי שהילד נכנס לגן, הפכתי להיות אמא אחרת. רגועה, קלילה, חופשייה, מבסוטה מהחיים. כל החששות והחרדות שהיו לי נעלמו והתחלפו בתחושת הקלה – יש מישהו אחר שדואג לו, שמטפל בו והוא נמצא במקום שבו מאושר ולא מפסיק לחייך ולצחוק. אני אפילו מודה שכבר ציפיתי לחזור לעבודה, לשוחח עם אנשים מבוגרים ולחשוב על דברים שאינם קשורים להנקה, שעות שינה, טעימות מוצקים וזחילה.

חופשייה ומאושרת?


או אז התחילו בליבי מחשבות אחרות לגמרי: האם העובדה שאני לא חרדה לשלומו של הבן שלי כשהוא לא לידי הופכת אותי לאמא רעה? בכל זאת, מדובר על ילד ראשון וכמי שגם גנים פולנים זורמים בעורקיה, חונכתי על ברכת הדאגה והחרדה האינסופית לילדים. ומדוע אני לא מרגישה רגשות אשמה על כך שאני מפקירה את בני בידי זרים?


בעקבות השינוי שחל בי, בן הזוג ואני התחלנו לדבר על נסיעה לסוף שבוע זוגי ללא ילדים. חייבים להבין: גם אני וגם בן זוגי אוהבים את החיים. אוהבים לצאת, לבלות, לנסוע, להשתטות ובקיצור – אוהבים לעשות דברים שאי אפשר עם תינוק צמוד. למעשה מהרגע שנכנסתי להריון, החיים כמו שהכרתי ואהבתי הסתיימו להם.


אז נכון, ברור שהחיים משתנים לחלוטין כשיש תינוק ואנחנו מקבלים את השינוי הזה באהבה גדולה ולא היינו משנים דבר ובכל זאת: האם לא מגיעים לנו כמה ימים ספורים של שקט, של חופש, של החיים הקודמים שלנו? הרי ידוע שאם ההורים מאושרים, גם הילד יהיה מאושר. האם אנחנו יכולים להיות מאושרים באמת מבלי לברוח מדי פעם מהאחריות העצומה ולוח הזמנים הנוקשה שיש לנו מאז שהפכנו למשפחה?


חייבים לברוח מדי פעם ולהשלים פערים


ולמרות שאני מבינה שזה אפשרי ואפילו חיוני לצאת לחופשה זוגית נטו, כדי להשלים את מה שהחסרנו האחד מהשניה בחצי השנה האחרונה, המחשבה על כך שזה לא אמהי מצידי לא מרפה ממני. יותר משאני מפחדת מההשלכות העתידיות על דניאל (חרדת נטישה מישהו?) אני מפחדת מהתגובה של הסביבה על כך שאיזו מין אמא אני שמשאירה את בנה הפעוט ובחוצפתה בוחרת לנפוש בלעדיו, בלי הדבר היקר לה והאהוב עליה ביותר (והוא אכן כזה).


מכיוון שאני בטוחה שאני לא לבד במערכה ויש עוד המוני אמהות באותה הדילמה כמוני, אז רגע לפני שאני מזמינה בייביסיטר ועושה בוקינג, הנה שלוש דרכים שיכולות לעזור לאמהות "רעות" כמוני להחליט אם לנסוע או לא:


1. את מכירה את הילד שלך הכי טוב – לא רק כל אמא שונה מרעותה, גם כל ילד שונה מחברו. יש ילדים שיותר קשורים לאמא, יש ילדים שיותר קל להם לשחרר, יש ילדים יותר בכיינים, יש ילדים יותר חייכנים, יש ילדים עם נטייה לחלות ויש ילדים שטפו טפו טפו עוד לא טעמו את טעם הנובימול. את מכירה את הילד שלך הכי טוב. אם את חושבת שהוא יוכל להתמודד ולהמשיך לחייך גם כמה ימים בלעדיכם, סעי. אם את בטוחה שהקטנטן לא יפסיק לבכות כל הסופ"ש ותרי על הנסיעה, גם ככה לא תוכלי להנות כשכל הזמן תהיי בחרדות לגביו.


2. התייעצי עם בן הזוג – נכון, את מכירה את הילד שלך הכי טוב, אבל בן הזוג מכיר אותך הכי טוב. יכול להיות שאת סתם חרדתית יתר על המידה? יכול להיות שדווקא בגלל זה את חייבת כמה ימים של חופש? התייעצי עם בן הזוג, אולי הוא יוכל לתת לך נקודת מבט שונה ולשפוך אור חיובי על הסיטואציה המפחידה או להאיר את עיניך לגבי בעיות בנסיעה שלא חשבת עליהן.


3. אל תספרי לסביבה שאת מתכננת לנסוע – את ההחלטה אם לנסוע או לא קבלי עם בן הזוג בלבד אל תתייעצי עם אנשים אחרים, בטח לא עם מי שלדעתך עלול לגרום לך לרגשות אשמה או שיש לו ביקורת כלפיך על כך שאת לא אמא משחררת מספיק. רק את יודעת מה את צריכה ומה טוב לך ולא אף אחד אחר.


גם אתן חוששות שאתן אמהות "רעות"? שתפו אותי!

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים
חיפוש על פי בלוג

נשמח לקרא אתכן גם בתגובות

עקבו אחרינו גם פה
  • Facebook Basic Square