מסעה של פמיניסטית (מזרחית) גאה בת 17

גל"צ שיגרו אותי מתוך רכב נוסע לשנות השבעים

לפני כשבועיים, בשעת ערב מאוחרת בעודי נוהגת בחשכה בירידה מנצרת עילית הביתה לכפר סבא, בסיומה של סדנת שינוי מרגשת לנשים אותה הנחיתי, כשהאדרנלין עדין בשיא מטורף והרדיו מתנגן ברקע - מצאתי את עצמי משוגרת לפתע לשנות השבעים בחיפה לתוך גופה של נערה בת 17.

האמת שהרדיו לא בדיוק התנגן, הוא היה מכוון על תחנת הבית שלי גל"צ ועל האוניברסיטה המשודרת. זה אולי לא נשמע מדליק במיוחד, אבל מודה זה הפינוק הקטן שלי בנהיגות הלילה חזרה מסדנאות ברחבי הארץ והרווח כפול – גם אני לא לבד - קובי מידן (השווה !) מארח לי חברה בנהיגת הלילה וגם הזדמנות לפתוח את הראש לנושאים חדשים ומרתקים לעתים.

הפעם עשה לי את זה הקורס הזה במגדר וקובי (תרשה לי לקרוא לך קובי נכון... בכל זאת שנינו לבד ברכב בלילות כבר חודשים ארוכים...) ראיין בנועם את דר' יהלי השש בנושא "פמיניזם מזרחי". ושם הרגשתי לרגע כאילו מישהו השתלט על גופי ומוחי ואיך אני משוגרת במהירות האור לגיל 17, חיפה שלהי שנות השבעים, ואני נערה שחרחורת עם שתי צמות ארוכות, להט וסומק בפנים ובלב.

הראיון עסק בפמיניזם מזרחי שצמח בארץ בדיוק בשנים שאני גיששתי את דרכי לעולם קסום זה... נערה ממוצא מזרחי שחרטה על דגלה את המאבק לשיווין זכויות לנשים. בבית גדלתי עם אמא שחוויתי כחסרת זכויות לחלוטין - הזכות להביע דעה מנוגדת לזו של אבא, הזכות למנוחה, הזכות לקנות לעצמה בגדים בלי לתת דין וחשבון, הזכות להחליט על כל דבר שהוא כמעט שאינו תואם את דעתו של אבי. זו היתה דרכי למרוד ולנסות אולי להציל את עצמי מגורל דומה. כל כך פנאטית הייתי אז בגיל 17 המקסים והתמים, שבספר המחזור של מחזור ס"א בסוף כתה י"ב - הוסיפו את סמל האשה מעל ראשי. RESPECT !

בנהיגה ההיא לפני שבועיים, חשבתי לרגע לעצמי – הי זו אני שהם מדברים עליה שם, גם אני שייכת לדור החלוצות של הפמיניזם המזרחי בישראל...

אז זהו שלא, מסתבר שאני ממש לא עניתי ולא עונה גם היום על ההגדרה הזו, כי למרות היותי פמיניסטית רדיקלית עם רצון עז שלא התממש בפועל לשרוף חזיות... לא רק שלא קידמתי אג'נדה נשית מזרחית אלא אף הפניתי עורף למוצא, לעדה ולאתגרים של נשים מזרחיות במאמץ להשתייך ולהתקבל לחברה האשכנזית ברובה, בבית ספרי הריאלי העברי אליו הגעתי בסוף בי"ס היסודי.

אבל במחשבה שניה, גם אם לא עניתי להגדרת הפמיניזם העדתי, הרי שהתקופה והעשייה שקובי מידן בגל"צ שיגר אותי אליהן – הם חלק משמעותי ממסע חיי מאותה נערה בת 17 עם צמות הפחם דרך קצינת הח"ן, המנהלת והיום מנחת סדנאות השינוי לנשים.

הערב ההוא בגל"צ, עורר אצלי מחדש תהיות וזכרונות על מסע חיי עם ולמען נשים ושאלה באשר למה קרה לאותה פמיניסטית לוהטת ולמשנה הסדורה שלה לאורך 30 + שנים...

אבא - הפטריאך המזרחי לימד אותי להחליף פיוזים בארון החשמל

שנים רבות התהלכתי לי עם המחשבה שהבית המאד פטריארכלי בו גדלתי הוא שדחף אותי לחתור לחיים של שיווין, בהם אף גבר לא יכתיב לי איך לחיות. חשבתי שהרצון להציל את אמא שלי הפרטית ולתת לקול שלה להשמע הוא שמניע אותי. ואני אכן מאמינה שיש לזה משקל גדול בדרייב ובעשייה שלי.

אך במחשבה אמיצה יותר על אבי, ואחרי שהתפייסתי איתו בתוכי (פנים אל פנים היה קצת קשה שכן הוא נפטר כשהייתי בת 25 ואז עוד בעיקר כעסתי) גיליתי כמה גילויים מפתיעים שהובילו אותי להבין איך בדרכו עודד אותי אבי לעצמאות ופמיניזם ואיך למרות היותו פטריארך לכאורה כלפי אמי וכלפינו – הוא כלל לא ראה נשים כנחותות בשל היותן נשים.

מגיל צעיר מאד אבי עודד אותי ללמוד, לרכוש השכלה גבוהה, להעשיר את עולמי ואת הידע הכללי שלי (למכירה במצב קצת מוזנח, אוסף של ידע כללי מיותר וחסר ערך למעט במשחקי טריוויה וטלויזיה למרבה במחיר !) והחדיר בי את המחשבה והידיעה שעלי להיות ברת יכולת לפרנס את עצמי ולעמוד על רגליי בכוחותיי שלי. מעולם לא שמעתי ממנו אמירה שממעיטה ביכולתי כאשה להגיע לתפקיד כלשהו, נהפוך הוא תמיד הרגשתי שמצופה ממני להגיע לטופ בכל תחום מקצועי או אחר.

מגיל צעיר ממש, אני זוכרת איך כל פעם שנשרף פיוז בבית, אבי לקח אותי יד ביד וניסה ללמד אותי ואז לאפשר לי להתנסות בעצמי בהחלפת חוטי הנחוש