האם בתי הספר מדכאים את היצירתיות של ילדכם?

כשילדים נולדים, הם לא חוששים לעשות טעויות. בעצם, אף אחד מאיתנו לא נולד עם הפחד לטעות. כאשר אנחנו קטנים, אנחנו ניפול ונמשיך לנסות ללכת עד שנצליח. נמשיך לשיר במקלחת בלי לפחד לטעות או לזייף. נצייר ציור או נצבע בלי לפחד לצאת מהקווים. ילדים לא נולדנו עם הפחד לטעות. אז מאיפה מגיע הפחד הזה של ילדים לעשות טעויות? ואיך זה מתקשר ליצירתיות של ילדכם? כאשר ילדים נכנסים לתוך בתי הספר ולמערכת החינוך משהו משתנה בדרך... או במילים אחרות אפשר להגיד כי יצירתיות – לא בבית ספרנו. בתוך בית החרושת לציונים, נראה כי היצירתיות נדחקה לפינה. כתלמידה, אני מזדהה עם התחושה הכה מוכרת שמלווה אותי לאורך כל שנות לימודיי וזה "הפחד מלטעות". הרי כל שגיאה עולה בנקודות במבחן, או בציון כזה או אחר, ומי לא רוצה לקבל ציון גבוה במבחן ובתעודה? זה בסדר לשאוף למצוינות. אבל מנגד יש גם בעיה, שאולי למרבית מאיתנו לא יצא לחשוב עליה, או שמא לקשר אותה לנושא. בבתי הספר, ילדים פתאום מבינים את המשמעות של הטעות והכישלון, ולכן נרתעים מלטעות- או לחשוב אחרת ממה שלימדו אותם. וכך, בתי הספר מדכאים את היצירתיות של ילדכם. אני לא אומרת שלעשות טעויות זהה ללהיות יצירתי אבל מי שאינו מוכן לטעות, זה אדם שהולך בדרך אחת ומסוימת, ולעולם לא ימציא שום דבר מקורי. מערכת החינוך מתנהלת כך שגורמת לתלמידים להאמין כי לכל טעות יש השלכות והתוצאה היא שמחנכים תלמידים, במודע או לא במודע, להתרחק מהיכולת היצירתית שלהם. פיקאסו אמר: "כל הילדים נולדים אמנים. הבעיה היא להישאר אמנים כשגדלים". זה נכון. אין דבר כזה ילד לא יצירתי, יש דבר כזה ילד שדיכאו לו את הרצון להתעניין, לחשוב מחוץ לקופסא, ולהיות יצירתי. איננו גדלים ונהפכים ליותר יצירתיים אלא גדלים ומתרחקים מכך. מחנכים אותנו להתרחק מהיצירתיות, או להזניח אותה.

השאלה היא, למה זה ככה? ועד מתי המצב יישאר כך? המצב יישאר כך, כל עוד בכל העולם ובכל מערכת החינוך תישאר אותה היררכיה של נושאים: בראש ניצבות- מתמטיקה והשפות. אחר כך- המקצועות ההומאניים. ובתחתית- האומנות. כך, בכל מקום עלי האדמות. ראו עכשיו, את "התוכנית המהפכנית" של בנט, שר החינוך, בה הוקצבו 75 מיליוני שקלים שיוקדשו, איך לא, למקצוע שניצב בראש היררכיית המקצועות - מתמטיקה. מה שכבוד השר נפתלי בנט אינו מבין, זה כנראה את העובדה שלא כולם ריאליים. כל אדם מוכשר בתחום אחר, ויש לעודד תלמידים ללמוד ולהתחזק בתחומים שהם מוכשרים בהם. לא כולם צריכים להיות מתמטיקאים או פיסיקאים דגולים. ע"פ מערכת החינוך מתמטיקה היא העיקר. אבל מה עם להיות לדוגמה, רופא? עורך דין? שחקן? עיתונאי? או רחמנא ניצלן אומן?אותם לא צריך? הכל עניין של גישה. ההיררכיה הזו מעוררת זעם כי היא גורמת לכך שכישרונות מעולים רבים, אנשים מבריקים ויצירתיים חושבים שהם נטולי כישורים כי הדברים בהם היו טובים בבית הספר לא זכו להערכה או אפילו הוקעו. ראו דוגמה את אלברט אינשטיין, פיסיקאי וזוכה פרס נובל, שלא היה מסוגל לדבר עד גיל 4 והמורים שלו אמרו עליו כי "לא יצא ממנו שום דבר רציני". ואני אומרת חישבו מה היה קורה לכל אלו, שהיו מקשיבים לכל אותם גורמים במערכת החינוך. האם הם היו מי שהם נהפכו להיות בעתיד? חישבו על ילדכם, שמוכשרים כל כך במקצוע מסוים, אך לא מתפתחים בו כי הוא לא בא לידי ביטוי בבית הספר. יצירתיות חשובה בחינוך בדיוק כידיעת קרוא וכתוב. הבעיה שלא מעניקים לכך אותו מעמד. ופה ההורים התפקיד שלכם- לעזור לילדכם לפתח את היצירתיות והכישרון שטמון בו- אל תתנו לילדכם לבזבז את הכישרון שטמון בו, ולהפוך את הכישרון שלו ל"כישרון מבוזבז". ובכל זאת, מתי ההיררכיה תשתנה? לדעתי, זו לא שההיררכיה צריכה להשתנות. אלא שלא צריכה להיות היררכיה. צריך "לשבור ולרסק", את פירמידת ההיררכיה ולבנות מחדש את ההבנה. ההבנה כי הגיע הזמן לצאת מהקופסא, ולהבין כי כל אדם טוב בתחום אחר, ואין לכפות על אדם להיות "כישרוני" בתחום שהוא לא מוכשר בו. אני סבורה כי כל האנשים מוכשרים. אבל אם תשפוט דג על פי היכולת שלו לטפס על עץ הוא יבלה את כל חייו במחשבה שהוא לא מוצלח.