עכשיו אני?!? כן. עכשיו אני!

עומדת על שפת המים, ההתרגשות בשיאה.

מסביבי עשרות נשים. חברות ותיקות, חברות חדשות, חברות למסע. ואני.

המקום: חוף ימה של הרצליה.

האירוע: טריאתלון נשים ע"ש תמר דבוסקין.

אבל בואי נתחיל מההתחלה ונחזור 3 חודשים קודם לכן.

גונבה לאזני השמועה שנעמי ויינשטוק, מאמנת הריצה שלי בקבוצת NR SPIRIT , יחד עם רוני פילובסקי, חברו למועצת נשים כפר סבא ומאמנים קבוצת נשים לטריאתלון הנשים.

נכון, אני רצה כבר כמה שנים אבל רעיון הטריאתלון היה יחסית חדש אצלי בראש.

3 מקצועות ספורטיביים - שחייה, רכיבה על אפניים וריצה.

כפי שאמר פעם מישהו, ברגע שאתה נתקל בכזה אתגר, "קודם כל -תכנס לפאניקה"!

אני? על אפניים? הרי יש לי נטייה להשאיר את הברכיים שלי בכל מקום בו רכבתי על אפניים.

שחייה? בים? אני? אני הרי ירושלמית מלידה, שמגיעה לים פעמיים בשנה.

ואח"כ עוד לרוץ?

ואחרי שנגמרת הפאניקה, והקולות המלחיצים נרגעים, מתחילה לבצבץ השאלה: "אולי זה באמת אפשרי"?

אז הלכתי לפגישת ההכנה הראשונית עם נעמי, רק כדי לשמוע, לא חלילה כדי להצטרף לאימונים...

בפגישה הזו גיליתי המון דברים. דבר ראשון, שיש 3 מקצים שונים לתחרות, עממי, ספרינט ואולימפי. גיליתי גם שהמרחקים של המרוץ העממי בכלל לא ארוכים, ושהספרינט נשמע לגמרי אפשרי ושהאולימפי לא נשמע כל כך מופרך.

דבר שני שגיליתי, ובעצם ידעתי כבר מזמן, ששיטת האימון של נעמי מגיעה מתוך אמונה שלמה בנשים בקבוצה, מתוך מקצועיות על ומתוך אהבה גדולה.

נעמי שאלה שאלה שעד היום, כמעט שנה לאחר התחרות, עדיין מהדהדת באזניי - "האם את מוכנה להעניק לעצמך מתנה?"

התשובה היתה ברורה לי. כן, עכשיו אני. עכשיו אני מעניקה לעצמי מתנה!

השלב השני היה להגיע לאימוני הריצה, אליהם הצטרפתי קצת מאוחר, כי כבר הייתי בכושר סביר. לאחר מכן הצטרפו אימוני האופנים המשולבים עם הריצה בפארק כפר סבא, ולאחריהם אימוני השחייה בקאנטרי.

זכור לי במיוחד בוקר שבת אחד, מרגש עד דמעות, בו נפגשנו לאימון ראשון בשחייה בים, בחוף הנכים בהרצליה. הסרטים שרצו לי בראש לקראת האימון היו יכולים לזכות אותי באוסקר על התסריט, האפקטים, העריכה והמשחק. ציפיתי לגרוע מכל. קור מקפיא, גלים בגובה צונאמי, מי מלח שנכנסים לעיניים ולפה...

בפועל - קבוצה של כ-30 נשים, מאמנת אחת ומאמן אחד, מזג אוויר אביבי וים כמו מראה. נכנסתי למים, קיפצתי כמו דולפין (בהדגמה של נעמי), גיליתי שהים מלטף, מציף, מרגיע. יצאתי מהמים ונכנסתי שוב למקצה נוסף וכך גם כל הנשים בקבוצה. שכבות הפחד פשוט התמוססו במים.

כאשר היינו כבר כולנו מחוץ למים, לקראת סוף האימון, הגיעה אלינו גברת יחסית מבוגרת, לבושה חליפת טריאתלון והתחילה לחבק את נעמי ולאחר מכן חיבקה ולחצה יד לכל אחת מאיתנו.

זו היתה סוזי דבוסקין, אימה של תמר ז"ל, אשר על שמה קרויה התחרות. סוזי היא הכח האיתן מאחורי התחרות. החזקנו כולנו ידיים, וצעקנו בקול רם את סיסמת התחרות "כל אחת מנצחת"!

האימון הראשון בים

האימונים הלכו והתקדמו. התאמנו פעמיים בשבוע, לעיתים הוספנו אימון שחייה בים. הקבוצה התחברה יחד, חברויות חדשות נוצרו. נשים שרק התחילו באימונים וחשבו שיירשמו למקצה הקצר, העממי, הבינו איזה כח טמון בהן, ונרשמו למקצה הספרינט. נשים מנוסות יותר החליטו לעבור מקטגוריית הספרינט, למרוץ האולימפי.

3 ימים לפני המרוץ התכנסו למפגש אחרון שם קיבלנו תדריך מסכם על כל המעברים, תחנות ההחלפה וטיפים אחרונים שערכם לא יסולא בפז.

לאימון הגעתי עם המסורת שהתחלתי לעצמי בשנה אחרונה. לפני כל מרוץ אני מחליפה לק על הציפורניים וכותבת את שם התחרות. במקרה הזה כתובות לי על הציפורן האותיות TRI.

הלק עצמו בצבע סגול עצמתי. למה סגול אתן שואלות? כי אם זה סגול, זה סימן שאני מסוגלת!

(בתחרות עצמה כבר דיגמנו ביחד את הציפורניים).

ואז הגיע רגע התחרות. הגענו מוקדם, התרגשנו יחד, נערכנו יחד, התחבקנו והתרגשנו. כל אחת מנצחת, כל אחת לעצמה וכולנו יחד.

קבוצת הנשים מכפר סבא היתה הקבוצה השנייה בגודלה, לאחר הקבוצה שהגיע מהארגון שנתן את החסות המרכזית