המפגש שלי עם החייזר המצחקק

מאז שבני הבכור נולד, הקפדתי לקרוא לו סיפורים לפני השינה. גם כשהוא לא הבין כלום. זמן סיפור היה בשבילי הזדמנות להתנתק מהיום המעייף ובשבילו זמן להרגע לקולה של אמא. היום, הילדים שלי מאד אוהבים את הסיפור לפני השינה ואף דורשים אותו - לפחות אחד לכל אחד. ואם אפשר, עדיף גם שניים ושלושה.

למי יש כוח להקריא סיפור?

אבל לפעמים, אנחנו כל כך מותשים בסוף היום, ורק המחשבה על לקרוא בפעם ה-200 את אחד מספרי הילדים האהובים עליהם מעייפת אותנו עוד יותר. ומשם נולד לנו תחביב חדש. תחביב שכולנו נהנים ממנו וכולנו מרוויחים ממנו. קוראים לו הדימיון של אמא. דווקא כשאני ממש עייפה, המוח התשוש שלי מטייל למקום האקזוטי הזה שנמצא בין עירנות לשינה. המקום המסטול שממנו צצים רעיונות מבריקים וקצת משוגעים.

מחשב מסלול מחדש

התרגיל בדרך כלל מתחיל בסיפור על חווייה אמיתית שלי מהתקופה האחרונה, ולאט לאט הוא ממריא ולוקח פניות לא צפויות. וכשמגיעים לסוף הדרך ואין לאן לפנות, ממציאים פניה חדשה למקום לא מציאותי. וכך הסיפור על רכיבת אופניים עם חברים, מתגלה כמפגש עם שלישיית חייזרים מצחקקים שרכבו אחרי במעלה העננים. וכשהגיעו הגשמים, התעופפתי עם טיפות הגשם לתוך שלולית של דגים דעתניים.