אשת השבוע: שיחה עם חיה גונדה

לפני זמן מה אמרה לי חיה "השינויים שאני עברתי ועשיתי ב 4 השנים האחרונות, הם מהשינויים הגדולים והחזקים ביותר שחוויתי בחיי", רגע, פרט קטן - השנה מלאו לה לחיה (רכלין) גונדה, תושבת כפר סבא – 83 !

כמי ששומעת פעמים רבות מנשים בסדנאות ובאימונים איתי משפטים בסגנון: "זה אבוד", "בגילי אין כבר סיכוי", "מה שלא קרה, כבר לא יקרה...", "חלומות זה לצעירים!"... אז ברור שהמשפט של חיה היה כל מה שהייתי צריכה כדי לבחור בה כאשת השבוע ואף אשת השנה שלי. לקבוע עם חיה מועד לשיחה ולצילום ("אותי? לשם מה לך לצלם אותי?") בדירתה המטופחת והאומנותית בדיור המוגן, "בית בכפר" הצופה לפארק כפר סבא הירוק והמקסים, היתה משימה כמעט בלתי אפשרית, יומנה עמוס בפעילות ונדרש תאום זמן רב מראש, ראו הוזהתם !




את חיה, אשת חינוך, אמנות והתפתחות אישית, הכרתי לפני מספר שנים במסגרת התנדבותית שלי בעמותת "אביב לניצולי השואה", ומהר מאד הרגשתי כמה אני רוצה בה כחברה ומורת דרך נדירה לגישה חיובית לחיים. סיפור חייה מהווה השראה ליכולת לבחור בטוב גם בתוך התופת ולהמשיך לצמוח ולהשתנות בכל גיל.



הגיהינום בו הבנתי לראשונה שאני מאמינה בטוב שבאדם


"נולדתי בעייירה קטנה בבסרביה, בתים ללא חשמל או מים זורמים, על רדיו רק שמעתי והחלום שלי היה לראות פעם אחת פסנתר, כלי ששמעתי שיש בביתו של דוד עשיר. מגיל צעיר, מוסיקה וריקודים הטריפו את דעתי ועד היום אני זוכרת צעדי ריקוד מילדותי ומוסיקה קצבית גורמת לי לרקוד בטירוף מול הטלויזיה.

כילדה קטנה, אני מודה שלא ממש אהבתי את אחי הצעיר ממני בשנתיים", מספרת חיה בכנות נדירה המאפיינת אותה, "שכן אמא הכריחה אותי לקחת אותו איתי כשיצאתי לשחק עם חברותיי ואת כל הכעס שהיה לי על אמא הוצאתי עליו . לכאבי הגדול הוא לא שרד את השואה ונפטר בגיל 5 בתלאות והשאיר אותי עם תחושת אשמה נוראית לשנים רבות אחרי".



חיה משתפת ברגע מכונן בחיה, שמשקף את ראיית העולם שלה מילדותה ועד היום - לבחור לראות את הטוב גם בתוך התופת: "זה קרה בימי מלחמת העולם השניה, עת צעדתי בחסר כל כילדה בת 7 עם תושבי הכפר אשר גורשו מביתם לאחר רצח המוני של יהודי הכפר שבוע קודם. הוריי ואחי הקטן צעדו ברגל וכאשר אני התקשיתי להמשיך לצעוד העלו אותי לעגלה שנשאה את המבוגרים והחולים. לרע המזל, העגלה קרסה והוחזרה לכפר, וכל שאר הזקנים צופפו על העגלה הנותרת, ואני נותרתי ילדה קטנה בת 7 לבדי על השביל.... לאחר זמן מה, העגלון הגוי הבחין בחסרוני, עצר את העגלה, חזר לאחור לקח והושיב אותי לידו על מושב העגלון. זה היה רגע מכונן בחיי, של התחלת האמונה שלי בבני אדם. ואף על פי שאני לא יודעת מי זה הגוי הזה, בסוף המלחמה ישבתי לכתוב מכתב לאכר האנונימי שאני שומרת עד היום. בזכותו זכיתי בחיי ויותר מכך באמונה בבני אדם.


לבחור זכרון של תקווה ועוצמה בתוך כאב ותופת


תוך זמן קצר נותרנו רק אני ואמא בחיים. החיים במחנה היה קשים מנשוא, אבי, אחי ושאר בני משפחתי נפטרו זה אחר זה ממחלות, רעב, קור ומצוקה. איני שוכחת את היום בו חזרתי עם אמי בסוף המלחמה לכפרנו הנטוש, הריק וההרוס – התחושה היתה של כניסה לעיירת רפאים ממש. שם החל מסע הבריחה שלנו לארץ ישראל אליה הגעתי, או יותר נכון אותה ראיתי מרחוק לראשונה בשנת 1946 ואורות הכרמל הנפלאים שנראו מאוניית המעפילים זכורים לי עד היום".


גם בסיטואציה מתסכלת וקשה זו, מפליא אותי לשמוע מה הזכרון שבחרה חיה לשמר לאורך השנים

"היה זה דווקא הרגע בו גילו אותנו הבריטים, והודיעו שלא יתנו לנו לרדת לחוף. עם היוודע הבשורה, 4500 איש שהיו בבטן האוניה, צפופים כמו סרדינים עלו לסיפון. עמדנו שם פליטים שבאים מהגיהינום, מסביב רק ים וים ואנו עומדים צפופים ושרים את "התקווה" בבכי וכח בלתי מובן, באופן מרגש וחובק עולם שמעודי לא שמעתי שוב כמותו.

עבורי זה סימל את האמונה באדם, בכוחו ובעתיד. כשהייתי יותר גדולה, ואנשים רבים דיברו על בני אדם כחיות, דימוי שלא קשה להאמין לו אחרי מה שראינו שם - אני זוכרת איך המשכתי ועשיתי את הבחירה להאמין בכח של אלו שהצליחו לשרוד ולבחור לראות את התקווה והעתיד ולא רק את הזוועות. זו בחירתי עד היום.


נשלחנו לקפריסין לעוד שנה וחצי של מאסר שבסופם עליתי עם קבוצה של עליית הנוער לבית חנה במרכז תל אביב. מצחיק לחשוב שבמרכז תל אביב של היום למדנו את מקצועות הרפת, לול וגן הירק. בהמשך, בחר בי הקיבוץ ללמוד דווקא בסמינר למורות ומשם התחלתי את דרכי המקצועית. (התמונה באדיבות כרמל איתן דוברת נעמת, היום שוכנת שם הלשכה המשפטית של נעמת תל אביב).




חלק מהסוד שלי - כל הזמן לחדש ולעבור מאתגר לאתגר...


טוב, לא מפליא שעם פער שפה והשכלה כמו שהיה לי, קיבלתי בשליש הראשון "לא מספיק" בכל המקצועות...למעט מתמטיקה - בזה לא רצה המורה לתת לי בכלל ציון ! התחושה היתה קשה, שכן ברומניה הייתי תלמידה טובה במעט שהתאפשר לי ללמוד, אבל הכרתי שם חבר שלימים הפך לבעלי הראשון, והאהבה עזרה לי "לבלוע" ציון לא מספיק לראשונה בחיי.