עכשיו כשאני בת שבעים ואחת אני מבינה שירדתי סוף סוף מהעצים והצטרפתי לחברת האדם הנאור.

הבן שלי בן השלושים ושש אמר לי:

אימא לכבוד יום הולדתך השבעים ואחת"

"הגיע הזמן שיהיה לך טלפון חכם.

טלפון חכם חשבתי בלבי זה טוב!

אקנה לי טלפון חכם.

הלכנו שנינו לחנות

סביבנו מרצדים מסכי טלויזיה נטולי קול.

אני חשה שאני נמצאת על גבי כוכב אחר .

אנחנו יושבים מול המוכרן. צעיר נמרץ,יעיל ולהוט לסייע.

אני רוצה לקנות לי טלפון חכם" אני מצהירה בחגיגיות" .

כמה יפה, כמה יפה מצידך", פונה המוכרן הצעיר לבני"

"כמה יפה מצדך שבאת לעזור לסבתא שלך לקנות לה טלפון חכם".

הטלויזיות הדוממות ממשיכות לרצד ובני מסמיק ,נבוך,

לא יודע מה לעשות עם עצמו ואתי..

למה השמש לא מאדה אותנו מכאן? הוא חושב אולי בלבו.

"היא לא סבתא שלי" הוא מצליח להגות נטול אוויר "היא אמי" !

עכשיו המוכרן נבוך "סליחה גברתי" הוא פונה אלי

גם הוא שואל בלבו למה השמש לא מאדה אותו מהמקום הזה ברגע זה?

שני הצעירים מביטים זה בזה נבוכים ורק אני עולצת לי בליבי!

תשמע" אני אומרת למוכר "אני לא אמא שלו"

אני סבתא שלו". בני מביט בי חשדן צופה לבאות

לא היתה לי ברירה" אני פונה למוכרן . "הכול מתקדם כל כך מהר"

"אז דלגתי על דור וילדתי לי ישר נכדים.

המוכרן צוחק לו

הטלויזיות ממשיכות לרצד מול עיני

בני לאיטו זוקף ראש מתאושש

המוכרן קם ממקומו

יוצא ושב וקופסה ארוזה היטב בידו

ולי יש מרגע זה טלפון חכם.

הצילו מה עושים עכשיו?

אני נטפלת לכל מיני אנשים בדרך שאצבעותיהם רצות על גבי המכשיר ועושות בו כטוב בעיניהן.

אז יש לי עכשיו טלפון חכם. אחרי שנים שישבתי לי בצמרת העץ או בעמקי מערה ובהיתי לי

במכשיר פרימיטיבי נטול אפשרויות ששימש אותי לשיחות תיאום שעות בלבד אני אוחזת בידי את קופסת הפלא. סביבי תושבי העולם מחליקים אצבעות זריזות על פני מסכים זגוגיים. אחרי שנים שישבתי בין ענפי צמרת העץ או בעמקי מערה ובהיתי לי בזריזי האצבעות עכשיו גם לי יש טלפון חכם רק איני יודעת מה עושים בו. מידי פעם מבחינים הסובבים אותי במצוקתי נוטים לי חסד ומגלים לי סודה של לחיצה זו או אחרת. אני מוצאת עצמי נטפלת לאנשים בדרך שאצבעותיהם יודעות לפענח את סוד הזגוגיות מתחננת לגילוי סוד. אני אסירת תודה מכל עמקי נפשי הקורסת מול עומס הרזים ומעריצה את מפענחי סתרי הבטן של המכשיר הזה ובלבי צפה ועולה תהייה גדולה. האזכה ואדמה ואשווה לגאונים אלו אי פעם?

הקיביוצניק הזריז לעומתי דבק במכשירו המיושן שבו לאחר שנים הגיע להישג נדיר הוא יודע לקבל שיחה ואף להוציא שיחה.

עכשיו אומר לי הקיבוצניק הזריז כאשר אני שבה הביתה ושולפת בחיל ורעדה את מכשיר הפלא מקופסתו המהודרת הנתונה גם היא בשקית מהודרת. עכשיו הוא רוטן "תהיי גם את כמו כולם תקועה עם הראש במכשיר הזה?" הוא לעומתי נשאר דבק במכשיר המיושן מאוד שלו ולדעתו אף הגיע להישגים נדירים. הוא יודע כבר לקיים שתי פעולות ללא היסוס. לקבל שיחה ואף להוציא שיחה. "מה פתאום?" אני עונה לו בזעף. "אתה רואה אותי משתעבדת לדבר הזה?" אני מעיפה מבט אמיץ לכיוון המכשיר הבוהק והוא המכשיר משמיע לפתע קול צלצול אמיץ ומקפיץ לב אני מזנקת אליו כמסכנת את נפשי ולוחצת אי שם והנה הצלחתי קבלתי שיחה ראשונה מבני שהתאושש כבר מהלם הנכד של אימא והגיע בשלום לביתו. תם מבצע רכישת טלפון חכם לאימא ,לסבתא ,לאימא גם אני כבר מבולבלת .

קיים בתוכי יצור אחר סוג של חייזר נרגש ונסער שכל חידוש טכנולוגי מרגש ומסקרן אותו והוא חייב ממש חייב להכיר אותו לתוך תוכו

בימים הבאים אני מסתובבת לי חצויית רגשות. היצור הפרה-היסטורי שיושב עדיין במרומי העץ או בעמקי המערה שבקרבי שואף להישאר לו שם שקט ובוטח . לכרסם עלים טריים מצמרת העץ או לגרוס עצמות משאריות סעודת ליל אמש מסביב למדורה. הוא שואף להמשיך ולבהות בתוך חלום קיומו בעולמו המוכר. לעומתו קיים בתוכי יצור אחר. סוג של חייזר נרגש ונסער שכל חידוש טכנולוגי מרגש ומסקרן אותו והוא חייב ממש חייב להכיר אותו לתוך תוכו ואין לו ליצור הזה מגבלות של גיל ,מין, כישורים, מיומנויות , חוסר הבנה בסיסי. כל אלו אינם מעניינו עניינו הוא להיות בתוך תוכו של העניין הזה שקוראים לו עולם חדש. והוא מוכן להסתכן בכל מכשיר ומכשיר ולשגע את הסביבה עד שיכיר את כל רזיו של עולם זה שכולו נמצא בכף היד של אנשי העולם הזה.

ומהמטבח עולה ריחו של קפה משובח רותח בקנקן. ואנחנו מדברות לנו ומדברות ואין צלצול או שריקה או צקצוק קול הודעה אלא רק אנו בתוך בועת עולם שהולך ונעלם לו

ובעצם באמת בפנים בפנים אין נפשי כמהה אלא לבקר את חברותיי בנות גילי . לשבת איתן לשיחת רעות על ספה רעועה שליבן לא נתנה להחליפה מפאת עומס הזכרונות שהותירו בליבן כל אלו שישבו עליה לאורך חייהם. ומהמטבח עולה ריחו של קפה משובח רותח בקנקן. ואנחנו מדברות לנו ומדברות ואין צלצול מכשירים או שריקה מבשרת הודעה אלא רק קולותינו אנו נשמעים פנים אל פנים בפנימה של בועת עולם הולך ונעלם. מדברות אנו זו אל זו, נוגעות אישה ברעותה מגעים קלים מרפרפים כמגעי אצבעות הצעירות על פני זגוגית הטלפון החכם. ואני שוקעת לי בדמיוני לאותו חדר וחוברת לי לאותן חברות שכבר הלכו להן לעולם אחר שבו כנראה צלצולי הטכנולגיה וחפזון ההספק אינם מוכרים.

ואני אשא עיני ואביט במבט רהוי בייצור המוזר המשוטט בביתי ומשפך בידו משקה צמחי עונה במים רבים ואזכר שיש בביתי חלונות ובהם פורחים צמחים חיים

ואני יודעת שבעוד ימים המאבק בין איש היערות לחייזר ירגע גם געגועי לחברותיי ולעולם הישן יפוגו וגם אני ככולם אשקע לי לתוך המכשיר שלי והוא יהיה רעי הטוב. רק הקיבוצניק הזריז שגם הוא כבר לא כל כך זריז, יזכיר לי מידי פעם שהוא שתל שוב פרחי גרניום באדניות וכי החלמית העלתה עמוד תפרחת רם ונישא. ואני אשא עיני מהטלפון החכם רעי החדש, ואביט במבט רהוי בייצור המוזר המשוטט בביתי ומשפך בידו, משקה צמחי עונה במים רבים ואזכר שיש בביתי אדני חלונות ובהם פורחים צמחים חיים. ואני אקום ממקומי ואגש אליו אל הקיבוצניק הלא זריז ואעביר יד מרפרפת שלא תפגוש הפעם מגע זכוכית אלא את מגע עורו החמים, המפוספס ורב הקמטים. קמטי צער ושמחה. ואני אגיד לו תודה והוא ישיב "אין על מה, רק שתלתי לך פרחים". ואני אגיד לו: "יש על מה" ויעלו בראשי דברי החכם מכל אדם "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". ובלבי אדע שתמיד ישארו גם שותלי פרחי עונה באדניות והידיעה הזו תחמם לרגע את לבי. ואני בלב חמים, אשוב ואשקע לי בסמטאות הטלפון החכם כצו הדור הזה.

ותמיד נמצא גם הכאב על עולם שמשתנה במהירות כזאת שאינה מותירה לנו ללכת כדרך הקשישים עקב בצד אגודל אלא מאלצת אותנו לקפוץ קפיצות קנוגורו שלעתים שוברות את רוחנו.

ומה שרציתי לומר זה שחברי ואני חיים בעולם שמתחדש עלינו בכל רגע ורגע. אוצרות עולמנו הישן, ,הזכרונות, הלקחים, חכמת הזקנים שלנו עוברים שדרוג לרוח הזמן הנושבת. לפעמים זה מצליח קצת ולפעמים לא ! לעתים כשזה מצליח מתעוררת תחושת גאוה גדולה על ההשתלבות שלנו בעולם כה חדש לנו. יחד עם זאת תמיד נמצא גם הכאב על עולם שמשתנה במהירות כזאת שאינה מותירה לנו ללכת כדרך הקשישים עקב בצד אגודל, אלא מאלצת אותנו לקפוץ קפיצות קנוגורו שלעתים שוברות את רגלינו. ואנחנו באמת מנסים, משתדלים ממש להיות כאלה טכנולוגיים, כאלה רעננים, מיומנים, זריזים, מביני עניין, זורמים ,לא חופרים, מתקתקים ,לא כבדים, מקבלים ,משתלבים לא דואגים, יעילים , נרתמים לעזרה, קולים כאלה שיודעים לגעת באופן הנכון לעידן החדש הזה במסכים באצבעות זקנות אך רצות קדימה. לא להפריע לצעירים שרצים במירוץ חייהם, במחשבות בזכרונות ובדיבורים של פעם כאשר גרנו על העצים ובמערות. אבל זה היה כל כך מזמן וכבר לא רלוונטי ולא נגיש ולא זמין לדבר על זה. כי עכשיו הכול באבא סבבא לנו ונתראה בפוסט הבא לא בבלוג הבא לא נדבר כבר בנייד לא נשלח ווטסאפ לא, בעצם כן, נדבר בשביל זה יש לנו טלפון חכם. לא???

מרגלית קוטב

מורה לפילוסופיה אינדיאנית

ולתורה בדרך אחרת

בחירת העורכת
לקבלת עדכון על פוסט חדש

פוסטים אחרונים ,כדאי לקרא
נהניתם מהפוסט?
השאירו את כתובת המייל ונשלח לכם ניוזלטר עם פוסטים ופעילויות של מועצת נשים

ארכיון פוסטים