זהירות שפע לפנייך: על צעצועים וקיימות (חלק 2 מתוך 3)

כזכור, בפוסט הקודם התמקדנו בחגיגות ימי ההולדת בראייה מקיימת. בפוסט הנוכחי נמשיך ונתבונן באותו אופן בצעצועים שממלאים את מרחב המחיה של ילדינו.

ילדים ללא צעצועים

בעקבות מחקרים על חשש לנטייה להתמכרויות בבגרות שנעוצה בתאוות הצעצועים של הילדים, החלו בגרמניה של שנות ה-90' בנוהל חדש בגני הילדים – אחת לשנה, במשך שלושה חודשים, הגנים מתנהלים ללא צעצועים, ספרים וחומרי יצירה, וכל שנותר להם אלה השולחנות, הכיסאות, המזרונים והשמיכות, ובעיקר - הדמיון השופע של הילדים. בשבועות הראשונים הילדים נוטים להיות נרגנים ומשועממים, עד שהם מתרגלים למצב החדש ומוצאים בו שוב את חדוות המשחק. הדוגמה הזו עשויה להישמע קיצונית אולם היא מחדדת את העובדה שילדים יכולים להסתדר נפלא עם כל מה שנאפשר להם, ושהמורכבויות החברתיות שדוחפות לרכישה בלתי נלאית לא בהכרח נגזרות מצורך אמתי של הילד.

עלותו הכלכלית של צעצוע

מחירו של הצעצוע אינו משקף, במרבית המקרים, את עלותו הכלכלית האמתית, ובפועל אנחנו משלמים רק את מחיר השימוש מכל מחזור החיים של הצעצוע. מחירו האמיתי של הצעצוע אמור לגלם את עלות החומרים ועלות כרייתם מן הטבע, את השינוע שלהם אל מהמפעל וממנו לנקודת המכירה, את מחיר חומרי האריזה, את מחיר המשאבים הטבעיים שהושקעו בקו הייצור (אנרגיה, מים וכדומה), ואת המחיר שיגבה הצעצוע ב'סוף חייו', כאשר ייזרק לפח רגיל עם יתר הפסולת. בפועל, הצרכנים לא סופגים את מלוא העלות הזו, והמחיר האמתי משולם על ידי כולנו בזיהום המשאבים הציבוריים שאנו חולקים ובהיעלמות משאבי טבע המהווים את חומרי הגלם. ליצרניות הצעצועים יש אחריות גדולה ביישום החובה הזו, שלא תמיד מתרחש, כמו במקרים של שרידי העופרת בצעצועי מאטל או הימצאותם של חומרים אסורים לשימוש בקונסולות של סוני.

עלותו החברתית של צעצוע

צעצוע יכול לשמש גשר חברתי והזדמנות לתקשורת מקרבת דרכו ילדים לומדים מיומנויות של שיתוף, המתנה בסבלנות ואחריות לשלמותו של הצעצוע. הצעצוע יכול לשמש חפץ מעבר, לסייע לילד לפרוץ מחסומים, ולפתח את הדמיון. אם בחירת הצעצוע תלויה בנו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: האם הילד משחק בצעצוע או הצעצוע משחק בשביל הילד? (הבהוב אורות, נוסע לבד, מנגן), האם הילד לומד משהו על העולם באמצעות הצעצוע והאם הצעצוע תומך את הערכים שלנו כמשפחה (בעולם רווי מותגים, למשל). היבט נוסף שראוי ומעניין להתעמק בו הוא ההשפעה הפסיכולוגית על הילד הנחשף לסף ריגוש הולך ועולה בהקשר של צעצועים, עליו ניתן לקרוא בפוסט של פנינה קסטיאל.

עלותו הסביבתית של צעצוע

כבר התרגלנו, במידת מה, לנקוט בצרכנות נבונה דרך השוואת מחירים ואפילו בחינה של התווית התזונתית שעל מוצרי האוכל על מנת להבין מה אנחנו קונים. הידעתם שבאותה המידה ניתן לחקור את "הסביבתיות" של הצעצוע? ככל שהצעצוע עשוי מחומרים טבעיים ובשיטות ייצור לא-מזהמות, יוצמדו לו eco labels המציינים את דרגת "הסביבתיות" שלו. צעצועים בעבודת יד יסייעו לסחר הוגן ושגשוג משק מקומי. זאת ועוד, לצעצועים המכילים רכיבים אלקטרוניים או סוללות ואשר מוגדרים פסולת אלקטרונית בסוף חייהם, יוצמדו לרוב הנחיות הפרדה מהפסולת הכללית ומה יש לעשות עם הסוללות הגמורות. חברות מסוימות מאמצות מדיניות של take back של המוצר בסוף חייו, כדי להחזיר חלק מהרכיבים לייצור מוצרים חדשים ובכדי לנהל את הפסולת כראוי. שילוב שיקולים כאלה ואפילו מחקר אינטרנטי קטן על פועלן של החברות היצרניות בנושא קיימות יכול לסייע בהחלטה על רכישה.

כמה צעצועים זה "יותר מדי?"

כמו כולם, גם אצלנו בבית מתחבטים בשאלה כמה צעצועים זה "יותר מדי" עבור הילדים, ואיפה מאחסנים את כל זה. הנה כמה רעיונות להתמודדות:

  • שיטת (BOGO (buy one get one out מעודדת אותנו לחשוב על הבית שלנו במונחים של קופסה עם גבולות סופיים. יש לנו מקום ל-X צעצועים, ולכן כל צעצוע חדש שנבחר להכניס הביתה משמעותו ויתור על צעצוע אחר שייצא לדרך חדשה (העברה לבני משפחה אחרים, תרומה או אם אין ברירה - פסולת). שתפו את הילדים בתהליך ההחלטה והפרידה.

  • לשכור צעצוע מאפשר לשאוב ממנו את ההנאה מבלי שיהיה הצורך לאחסן אותו, ממש כמו ספר ספרייה. הדוגמה המופלאה של ספריית הפאזלים מאפשרת גם את חווית המשחק, גם את השימוש מחדש הסביבתי וגם את האקט החברתי שנוצר על ידי קהילת המחליפים והתורמים של המשחקים. ראו מה כתבה הדס על הפאזלים ככלי למיומנויות חיים.

  • לעודד את "נותני המתנות" הקבועים בחיי הילדים, בעיקר במועדים הצפויים של ימי הולדת והחגים, לחבור יחדיו ולרכוש מתנה אחת גדולה ומשותפת, שתהיה איכותית ומספקת.

  • נצלו את "ניקוי האביב" של פסח או כל מסגרת זמן שנתית שתחליטו עליה, כדי להוציא מן הבית צעצועים שאינם מעניינים עוד את הילדים, שאינם מותאמים גילאית או שנפגמו (חלקים אבודים, שבורים וכדומה).