גשם של רגשות
ימי הסופה האחרונים הביאו עימם המון חול ועוד יותר עלים שסתמו את פתחי הניקוז. אחר כך המים לא יכלו להתנקז והם שטפו את הרחובות והפכו אותם לנהרות שוטפים וקוצפים.
בשבילי הסופה הביאה גם גשם של רגשות.
מתוך האהבה שלי לאנשים ומתוך התבוננות פנימית, אני מרותקת להתנהגויות של אנשים. אני יכולה לצפות בהם שעות – מה הם עושים, איך הם מתנהגים, מה הם אומרים ומה הם לובשים ומתוך כך לספר לעצמי את הסיפור שלהם.
ביום הסופה הגדולה הזדמן לי לצפות בכך בתהודה גדולה, ולהוכיח לעצמי שהנחת היסוד של ה-NLP: המפה אינה השטח, יש בה יסוד מוצק!
המפה אינה השטח - למה הכוונה?
השטח הוא המציאות האובייקטיבית - העולם המייצג מציאות המורכבת מאינסוף גירויים משתנים.
המפה – הינה החוויה הסובייקטיבית - הייצוג של איך ומה נקלט מאותם גירויים חיצוניים, והמשמעות שמיוחסת להן, מערך האמונות וערכים שאימצנו ורכשנו, השפה שלנו ועוד.
לכל אדם "מפה אישית" אשר ממנה הוא מתנהל ומנהל את חייו, מתייחס ומגיב לעולם.
חשוב לזכור - אנשים מגיבים לגירויים לפי מפת העולם שלהם ולא ל"שטח" – למציאות עצמה.
במקרה שלנו -
השטח הוא יום סופה סוער במיוחד.
המפה – הפרשנות שכל אחת נתנה לכך.
בבוקר הסופה הייתי במפגש שכלל קבוצה מכובדת של נשים. הסערה התחילה ברגע – השמיים נהיו שחורים מעננים כבדים, נהיה חושך בחוץ, רוח פרועה החלה לנשוב וגשם פשוט נשפך מהשמיים מלווה בכדורי ברד גדולים. כתוצאה מכך החשמל כבה ונדלק חליפות.
עד כאן – השטח
ומכאן המפה –
הנשים בחדר החלו להגיב בהתאם – יש כאלה שצחקו ושמחו על הבלתי צפוי וההתרגשות שבאה בעקבותיו, התחבקו וצחקו על הבלגן שהזדמן. היו כאלה שנראו מודאגות ממה שקורה בחוץ או עם הילדים שלבשו קצר בבוקר והיו גם כאלה שקצת כעסו על היום המשוגע הזה ועל כך שנרטבו בדרך מהחניה. כשעץ נפל על רכבה של אחת המשתתפות וניפץ את השמשה (לאותה משתתפת שלום), בכלל נוסף מימד לאקשן ולאנרגיה שגם כך הייתה גבוהה.
המפגש החל בקושי, עם ווליום רגשי גבוה – בחשכה.
לאט לאט חזרנו למסלול ונראה היה שהחושך הוא הרגיל שלנו.
בסוף המפגש וכאילו להוסיף על היום ההזוי הזה התבשרנו על תאונת דרכים בה נהרג אח של אחת המשתתפות.
פתאום שקט, ומעל לכל – פרופורציה, שנכנסה לנו ישר לפנים, הכל כאילו קיבל איפוס מחדש.
כל אחת התכנסה למחשבותיה – מה אומרים? איך מתנהגים? אמפטיה, הזדהות...
על כולנו השפיע היום הזה מתחילתו ועד סופו. זה יהיה מפגש שלא ישכח במהרה לכל אחת מנקודת מבטה והפרשנות שלה על העניין.
אנו ממש חיים את ה"מפה" שלנו וזו הייתה רק דוגמא כדי להמחיש זאת, כי הרי איך יתכן שאת אותו יום גשום חוותה כל אחת בצורה אחרת?
הדבר נכון גם בזמן שבו אנו נדרשים לשינוי כלשהו, כתוצאה מכך שהתנהגותנו אינה משרתת את מטרתנו. שינוי אמיתי יתרחש רק עם שינוי "במפה האישית" של אותו אדם. מרבית בעיות התקשורת נובעות מתפיסות שונות של מציאות.
"האדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאים, וודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות" (רבי נחמן מברסלב)
האם נתקלת במצב בו הפרשנות שלך לא שירתה את מטרתך?
האם רק כשקורה משהו משנה חיים גם נקודת המבט שלך משתנה?
הפוסט מוקדש באהבה רבה לחברה יקרה.
ובעניין הסופה ומזג האויר המטורף שפוקד אותנו, ממליצה גם לקרוא את הפוסט של ענבל שטרנברג, מומחית לקיימות - החצר האחורית של כולנו: שינוי האקלים במרחב העירוני. פוסט מרתק המסביר איך הגענו עד הלום.
מחכה לתגובותייך,
מיכל אנדרייב
מובילת נשים מבפנים החוצה
