אין אמא מושלמת

סקירה קצרה בשירונט, העלתה כמות נכבדת למדי של שירים המהללים ומשבחים את "אמא" ואת התפקידים שהיא מילאה או ממלאת בחיי הכותב ולכן גם אמורה למלא בחיינו.

להלן מבחר התפקידים שמיוחסים לכל אמא באשר היא אמא:

"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא

ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא

ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו אמא שלך" (חיים שלי, זהבה בן)

"היא מכירה אותי מההתחלה שלי שלה..

יש לפעמים שאני בצרות- אמא שלי

את מבינה את זה בין השורות

שלי שלך " ("אמא שלי", אריק איינשטיין).

"את הדרך את יודעת אל הלב שאין לו סוד

בנפשי ידך נוגעת ועוטפת את הכל" ("אמא" של שלומי שבת ויוסי אזולאי)

וזה עוד בלי "אמא יקרה לי" ועוד כמה שאני אישית גדלתי עליהם....

שנמשיך?

אז מה אפשר ללמוד מהשירים האלו ?

• שאמא יודעת בלי לשאול (אינטואיציה אימהית).

• האהבה של אמא היא טוטאלית

• ואין כמו האהבה של אמא (אפילו האהבה של אבא לא מתקרבת לזה...)

• אמא מכירה את הילד שלה הכי טוב

• ומבינה אותו הכי טוב.

עולם אוטופי לחלוטין !!

ומה יש לנו במציאות ?

מיתוס האינטואיציה האימהית - אם לא נשאל איך נדע ?

האינטואיציה האימהית או ההורית, היא אינטואיציה מתפתחת ולרוב היא נמצאת ברגעי משבר קשים ולא בטרדות היום יום ולכן אם לא נפתח יכולות תקשורת עם הילדים שלנו – לא נדע מה קורה איתם וגם לא נכיר אותם, כי הילדים שלנו רוב היום לא נמצאים בבית (וגם אם כן, אנחנו לא) ולכן, תקשורת מיטבית מאפשרת לנו להכיר את הילדים שלנו בצורה הטובה ביותר, כי הילדים שלנו הם מקור המידע העיקרי על מי הם ומה קורה בחיים שלהם.

מיתוס ה"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" - אהבה של אמא יכולה להיות הרסנית באותה המידה כמו שהיא יכולה להצמיח.

אהבה היא מושג חמקמק. האם העובדה שאת דואגת לו ושמה בידיו פלאפון ומבקשת ממנו להתקשר כשהוא מגיע לבית ספר, כשהוא יוצא מבית ספר, כשהוא מגיע הביתה, כשהוא מסיים שיעורים, כשהוא הולך לחבר, כשהוא חוזר מחבר. האם זו אהבה? האם זה מתן אחריות לילד? או אולי את כל כך חרדה שאת דורשת ממנו להיות בקשר רציף איתך ואת לא נותנת לילד לא לנשום ולא ללמוד אחריות מהי?

האם העובדה שהיא הולכת לחוג בלט ואת מכריחה אותה להמשיך ולהתמיד בשם זה שהחוג חשוב, כשבעצם הסיבה האמיתית היא שלך, כשהיית ילדה לא נתנו ללכת לחוג ועכשיו את מממשת על הבת שלך את מה שלא אפשרו לך היא אהבה או פיצוי עבור עצמך?

אהבה הרסנית היא אהבה שבה את לא מאפשרת לילד להיות הוא. את משליכה עליו את החלומות שלך, הפחדים שלך, הרצונות שלך ואת לא רואה את הילד שלך.

וחשוב לי שתדעי, שכולנו נופלות בזה (כן, לפעמים גם אני) וזה לא כל כך פשוט לזהות את זה, כי לפעמים נראה שהילד מקבל על עצמו באהבה את התפקיד של מגשים החלומות.

זהבה בן שרה: "מה לא הייתי עושה בשבילך, חיים שלי, כדי שממני אף פעם לא תלך " וזה בדיוק זה!! למה שלא יילך? זה רק טבעי שהילד יעזוב, אבל כשאת, כאמא, מוכנה לעשות הכל והילד הופך להיות החיים שלך (וזאת הזדמנות טובה להגיד – שילדים הם עולם ומלואו אבל כדאי שיהיו לנו חיים גם בלעדיהם. ככה הם וגם אנחנו נחייה יותר טוב) וכל מה שאת עושה זה כדי שיהיה צמוד וקרוב אליך – שם את הורסת.

ושם, גם יש סיכוי שתאבדי אותו בהמשך הדרך.

ומצד שני – אהבה לחלוטין מצמיחה. היא נותנת ביטחון עצמי, הערכה עצמית. היא מלמדת אחריות ושאני אהוב.

וילד אהוב – הוא הילד שהכי טוב לו בעולם. כי אהבה מלאה, כל אהבה מלאה, עוטפת את הילד ונותנת לו כוח וכלים להתמודד עם העולם.

יש אנשים, שהאהבה שלהם אל הילד היא זו שמצמיחה אותם יותר מאשר האהבה של האימהות שלהם ויש אימהות (ואפילו הרבה), שהן ראויות וטובות ובכל זאת מתקשות לאהוב, מתקשות להתחבר ועדיין יעשו את הכי טוב שהן יכולות עבור הילדים שלהן.

השירים האלו, בעיני, הם דוגמא תרבותית לעולם שקצת השתגע.

רוב ההורים שמגיעים אלי, לא חשים כמו משה פרץ לגבי ההורים שלהם. המילים שלו: "תודה לך על כל מה שלי נתת, בכל מה שעשיתי האמנת, אותי תמיד על דרך מלך שמת, תמיד רצית שיהיה לי טוב" ("אמא"), ממש לא משקפים את התחושות שלהם לגבי ההורים שלהם,

אבל, כשהם שומעים שיר כזה, כשהם שרים שיר כזה הוא נוגע בהם. הוא נוגע בהם בכמיהה לאמא שלא היתה להם והוא נוגע בהם ברצון להיות הורים כאלו לילדים שלהם.

השירים האלו שוכחים או לא מספרים לנו דבר אחד מאוד חשוב ובסיסי: שאמהות הן קודם כל בנות

אדם וככאלו הן לא אלות הן אנושיות ולכן לפעמים הן מצליחות ולפעמים הן טועות.

אם וכאשר נצליח לצאת מתפיסת האידיאל האימהי כסוג של אלוהות אל ההבנה כי הורות היא סוג של תפקיד וכי זמרים ומשוררים צריכים להתפרנס ולכן הם כותבים שירים שיגעו בכמיהה שלנו לעבר אידיאל כלשהו, שלא באמת קיים, אז נצליח לפתח חמלה כלפי עצמנו וכלפי הטעיות שלנו.

ואז נוכל גם להפוך לאימהות טובות יותר.

כי אין אמא מושלמת.

ואין אמא שמכירה את הילדים שלה לפני ולפנים ואימהות טוטאלית יכולה להיות טובה לילד ויכולה גם לחנוק אותו ואינטואיציה אימהית בדר"כ פחות נמצאת משם מאשר נמצאת.

ובסופו של יום- אימהות הן בנות אדם בעלות רגשות, מחשבות ורצונות משלהן שלא תמיד באות בהתאמה לצרכים ולרצונות של הילדים שלהם.

אז מה כן?

כן לחמול על עצמך. כן להבין שאת עושה הכי טוב שאת יכולה. כן לקבל את הטעויות שאת עושה ולא להלקות את עצמך. כן לראות את הטוב שאת עושה ואת הטוב שאת נותנת.

ואם כל זה לא עוזר – כן ללכת לליווי מקצועי כלשהו, שיגרום לך להרגיש טוב עם עצמך ועם ההורות שלך.

סדנת "סוד ההקשבה ההורית" פותחה בין היתר כדי לאפשר לנו ההורים להיות הורים מבפנים ולא מתוך אידיאלים שאין להם שום קשר למציאות שאנחנו חיים בה.

הסדנה הקרובה נפתחת ב- 18/11/15. לפרטים נוספים ליחצי כאן.

לקריאת מאמר נוסף שעוסק בפער בין האידיאל למציאות: "אני לא אוהבת לבשל! ואת ?

יעל עיני | מחזקת קשרים בין הורים וילדים בתהליכים פרטניים ובקבוצות.

כותבת הספר "המקום בו אלהים נמצא" | יוצרת הדיסק "להאיר את ההורה שבפנים" | מנחת תוכנית הרדיו "קשרים משפחתיים" ברדיו סול