"יש חשמל באוויר
הפסקת חשמל
מגניב או מזעזע?
להתלונן או להשתעשע?
כל כך הרבה נאמר ונכתב על כך-
אז חברת חשמל עשו לנו דווקא או שזו התשתית?
איזה כיף שיש משהו חדש להתעסק בו.
ובתוך הכאוס הזה קרה כל כך הרבה...
תביעה ייצוגית? כן או לא?
וניידים? מה עם האין תקשורת?
וככה זה נקלט בעדשת העין שלי...
אני מורה בכיתה א' באחד מבתי ספר
בעיר המדהימה הזו, שאני אוהבת כל כך
כשהתחיל הגשם , או נכון יותר לומר כשהתחילה הסערה הוצאתי את כל הילדים למסדרון קרוב קרוב לדלת היציאה שירגישו את הרוח, יצאתי החוצה (כן, נרטבתי קצת, אז מה?) ואספתי עיגולי ברד ענקים והבאתי לילדים להרגיש...
לא היתה בהלה מהרעמים, היתה שם שמחה והתרגשות...
נכנסנו לכיתה ורקדנו את ריקוד הגשם, כולם השתתפו בלי להכיר, בלי להבין, היה שם אושר.
בערב שמעתי מחברות מורות מבתי ספר אחרים על בהלה גדולה בעיקר בקרב הילדים.
היה מי שאמר- "אל תחנכו את ילדכם, שנו את עצמכם והוו להם דוגמא אישית" אז ניסיתי....
ולמחרת כששוב לא היה חשמל, מצאנו את עצמנו משחקים הרבה משחקי קופסא, לומדים מיומנויות חדשות כמו לחכות בתור, לבחור, לתת, לעצור את הכעס....
ואז שוב אין חשמל... והכיתה נרטבת, ומתחיל קצת לחץ, ושוב לוקחת את כל הילדים לחלון ואנחנו מחפשים צורות בענני השמיים, ושוב השמחה חוזרת לכיתה.
ואז יום רביעי בשבוע אנחנו מבקשים לצאת מבית הספר ומגלים כי הרחוב הפך לנהר, משהו מופרע בכל קנה מידה,
אפשר לבכות את זה ואפשר לצחוק את זה ואני?
אני חגגתי את זה...
הפשלתי את מכנסיי מעל הברכיים ועשיתי צעידה
לתוך ים ויצמן ולאחר מכן לתוך נהר הכרמל...
מבחינתי...
עוד חוויה של פעם בחיים נרשמה בארסנל הפרטי שלי.
וברחוב?
כולם מקטרים, למה משלמים הרבה ארנונה?, להחזיר את המפתחות... למה לא פינו את הגזם? איך התדרדרנו ככה? איפה אתה ראש העיר?
עיר בהפרעה ועוד..
אין לי מושג כמה נעשה לפני, למה אנחנו משלמים כל כך הרבה או לאן נעלמו הכספים אבל
את ראש העיר שלי – יהודה בן חמו, אני באופן אישי מאוד מעריכה.
שמעתי ממקור ראשון ומיותר מאדם אחד על השעות הרבות שבילה בשטח מול בתים שהוצפו, ומשפחות שנאלצו להתפנות, איך עבר בין בתי הזקנים בעיר ותמך בהם, איך גייס כל מה שלאל ידו כדי להושיט עזרה לתושביו. ובחיוך גדול הצליח לגייס מתנדבים רבים לטובת אחרים.
אין ספק שיש צורך לעשות עבודה משמעותית עם התשתיות בעיר כדי למנוע הישנות של הצפות מופרעות מעין אלה
ובבית?
הרבה מאוד נרות נגמרו בימים הללו,
אף אחד לא ממש ידע מה לעשות בכל הזמן שהתפנה לנו
ומבחינתי...סוף סוף לא היתה טכנולוגיה !!!
יושבי הסלון לא מונחים מול המרקע אלא מסוגלים לדבר האחד עם השני.
כן... אני שונאת הפסקות חשמל ועדיין...
הרבה אור היה בחושך הזה!
סימה שבת- מורה להוראה מתקנת, מאמנת ילדים ובוגרים, מנחת מעגלי העצמה
