אמא׳לה עצמאית


אם הייתן שואלות אותי לפני חמש שנים אם אני חושבת שאהיה עצמאית, בוודאי הייתי עונה שאין סיכוי…


אני? עצמאית?

אני הרי מתפקדת הכי טוב במסגרת, כשיש לי סדר יום מוגדר מראש, בוס על הראש ושעות עבודה מסודרות. אז איך קרה בדיוק שהפכתי לעצמאית, עוסקת מורשית תוך פחות משלוש שנים?

האמת… שאלה מצויינת.

אני אנסה לענות עליה.


לא נוח לי באיזור הנוחות

לפני ארבע שנים, עוד עבדתי במשרד אדריכלים נחשב. השכר היה טוב, העבודה (על הנייר), הייתה .עבודת החלומות שלי והקולגות מקסימים

עם זאת, הייתי, איך אגדיר זאת במילים עדינות??? - אומללה. אני הרגשתי שמשהו חסר. לא הרגשתי שאני מצליחה להתקדם, לפרוץ ולהתפתח כפי שרציתי. לא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק מפריע לי, אבל ידעתי שאני לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן.


​כשנכנסתי להריון, התחוור לי מהר מאוד שאני לא ארצה לחזור למקום העבודה הקודם שלי, בעיקר כי הרגשתי תקועה במקום. הרגשתי שנכנסתי לאיזור הנוחות, בו הכל מרגיש נוח, אבל אני לא ממש מרגישה מימוש עצמי.

לרוב האנשים, איזור הנוחות, הוא מקום בטוח ורצוי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להרגיש בו נוח. אני אוהבת להתפתח, להתקדם ולהרגיש שאני עולה עוד שלב. כשאני מרגישה נוח מידי, מתחיל לי עקצוץ של חוסר נוחות בכל הגוף וכשזה קורה, אני יודעת שהגיע הזמן לשינוי.


החלטתי שלא להתפשר

אחרי שאיליי נולד, ניסיתי למצוא עבודה. הלכתי למספר ראיונות, בהן התברר לי שאני Overqualified מצד אחד, כי העבודה שלי במשרד הייתה מידול תלת מימדי ברמה בינלאומית ומצד שני הייתי Underqualified, כי לא היה לי מספיק ניסיון בעבודה השחורה. הרבה מקומות דחו אותי על הסף, מספר מקומות רצו שאתחיל במשכורת של מתמחה, למרות שהיו לי שלוש שנות ניסיון ואפילו היו מספר מקומות שקיבלו אותי, אבל ביקשו שאעבוד מסביב לשעון. מקום אחד הציע שעות נוחות ועבודה קרובה לבית, אבל דוקא אליו לא התקבלתי.


כשהסתיימה חופשת הלידה, התחלתי לחתום אבטלה, עדיין לא מצאתי עבודה והרגשתי חסרת אונים. אני זוכרת שהייתי בראיון עבודה מוצלח במיוחד אצל מעצבת פנים שהציעה לי לעבוד בחצי משרה, הראיון הלך טוב והיא קיבלה אותי לעבודה, אבל אז התחוור לי שהיא מעוניינת להעסיק אותי במשכורת של 2,500 ש״ח וכמובן שציפתה שאענה לטלפונים של לקוחות גם בבית אחרי שעות העבודה.


הרגשתי שהאפשרויות שלי מתחילות להצטמצם, התסכול שלי היה גדול והיה נראה כי האופציה הכי טובה שלי הייתה להתפשר, לחזור לעבוד במשרד הקודם במשכורת טובה ובשעות נוחות ולהמשיך לסבול מהתחושה של חוסר מימוש עצמי. האלטרנטיבה, שנראתה לי הזויה, הייתה להתחיל לעבוד שעות קשות, בשביל שכר נמוך במחיר של לא לראות את הבן שלי. משהו לא הסתדר לי, סיימתי בהצטיינות שני תארים ראשונים, היה לי ניסיון באחד המשרדים הנחשבים בארץ ועדיין הציעו לי עבודות בשכר נמוך משל מזכירה.


תמונה: טלי דברת מתוך כתבה ל-