השקט הרועם שלאחר לידה שקטה

זה קורה מסביבנו הרבה יותר ממה שאתם יכולים לתאר.

לגיסה, לשכנה, לחברה לעבודה, לאשתו של החבר מהמשרד וכו' רק שלרוב שומעים על זה וישר שוכחים מזה, פשוט כי רוב הנשים (ובני זוגן) שעוברות לידה שקטה לא מדברות על זה.

השתיקה וההשתקה שקיימת לצערי סביב נושא הלידות השקטות היא השתיקה הרועמת ביותר שאני מכירה.

למי שלא מכיר את המושג, לידה שקטה (still birth באנגלית) היא לידה של תינוק (כן, תינוק!) שנפטר ברחם בשלבי הריון מתקדמים, בין אם מדובר בהפסקת דופק מסיבות בלתי ידועות ובין אם מדובר בהריון שהופסק עקב מום חמור שהתגלה בשלב מאוחר.

לא נשמע בכי של תינוק, רק של האם והאב האבלים

שמי רות אופק, ואני אמא לשני בנים מקסימים ולתינוקת שנפטרה ברחמי.

את הלידה השקטה שלי עברתי לפני קצת יותר משנתיים והיא טלטלה את כל עולמי והותירה אותי מרוסקת לאלפי חתיכות.

ברגע אחד ארור התבשרתי שהתינוקת שנשאתי ברחמי באהבה ובהתרגשות נפטרה בבטן, ושאצטרך ללדת אותה כשהיא כבר ללא רוח חיים.

אין מילים שיתארו את ההלם שנלווה לקבלת בשורת איוב שכזו. ללדת תינוק מת זה אחד האבסורדים הכי גדולים, שכן לידה משמעה לתת חיים, וכאן הלידה נעשית לאחר שהסתיימו החיים הקצרים של התינוקת שלי.

לא אלאה אתכם בתיאורים של הלידה ההזויה: זרוז, צירים, אפידורל, דחיפות, וכל מה שנכלל בלידה "רגילה" רק שהסוף של הלידה הזו הוא שונה. לא נשמע בכי של תינוק, רק של האם והאב האבלים.

תינוקת שתמיד תהיה חסרה בבית

גם ההתמודדות עם החיים שלאחר הלידה השקטה איננה קלה. עבורנו מדובר באובדן של ילד לכל דבר ועניין. תינוקת קטנה שלי שכבר לא תזכה לחייך אלי חיוך ראשון, לצעוד את צעדיה הראשונים כשאני ניצבת מולה מתפעלת ומצלמת בהתרגשות את המאורע, לחגוג ימי הולדת עם עוגה של נסיכות וכתר על הראש, ללכת לכיתה א' ולראות את אמא שלה מוחה דמעה בדרך לכיתה וכן הלאה.

תינוקת שתמיד תהיה חסרה בבית. ולא רק לי, אלא גם לאביה, ולאחיה הגדול שציפה כל כך לבואה לאחר שהרגיש אותה בועטת בבטן ודיבר אליה מדי יום ביומו.

אם לא די להתמודדות עם הכאב העצום שבאובדן ועם האבל שנלווה לו, מגיעות התגובות של הסביבה ורק מקשות על ההתמודדות. משפטים כמו "תשכחי מזה ותמשיכי הלאה", תתרכזי בילדים שיש לך בבית ולא במה שאין", "בשנה הבאה תחזרי לבית היולדות ותצאי ממנו עם תינוק ותשכחי מכל מה שהיה" והמשפט הכי "מייבש" "זה בכלל לא היה תינוק" עולות חדשות לבקרים. גם מחברים קרובים.

כי מי שלא עבר את זה (וטוב שכך) לא יוכל להבין עד כמה קשה החוויה של לאבד ילד.

אין מה להסתיר ואין שום סיבה לשתוק

נכון, במקרים רבים מדובר בניסיונות מגושמים לנחם ולעודד, אולם משפטים שכאלה הם בדיוק הסיבה שנשים רבות שעברו לידה שקטה בוחרות להשתבלל בצערן במקום לטפל בעצמן מתוך ההבנה שהן עברו טראומה גדולה שמצריכה עיבוד רגשי והתמודדות מאתגרת במיוחד.

אחת הסיבות לכתיבת מילים אלה, והחשיפה הכל כך אישית הנלווית להם, היא על מנת לצעוק שאין במה להתבייש, אין מה להסתיר ואין שום סיבה לשתוק. לידה שקטה זו חוויה קשה וכואבת, שלוקח זמן להתמודד איתה.

אי אפשר לשכוח ילד, גם אם הוא היה קטן. לילד הזה כבר יש פנים וגוף, ועבורנו – שהרגשנו אותו בועט בבטן ומתהפך הוא היה הכי חי שיש.

במהלך השנה האחרונה פעלתי רבות בנושא הלידות השקטות ונחשפתי למגוון רחב של נשים שעברו לידה שקטה. כל אחת ותגובתה היא. דבר אחד היה משותף לרוב הנשים שהכרתי – לא משנה אם הן עברו לידה שקטה לפני שבוע, חודש, שנה או 25 שנה – כולן זוכרות בכאב את התינוק שאיבדו. זו לא באמת חוויה שאפשר "לשכוח ממנה" כפי שהסביבה מנסה לשדר.

לכן, בקשה אחת לי, מכל מי שנתקל באשה שעברה לידה שקטה (או בבן זוגה), אין צורך לומר מילים שמבטלות את מה שקרה, או את הצער שסביבו. אפשר פשוט לומר "משתתף בצערכם", לחבק, להציע עזרה ובעיקר להיות נכונים לשמש כאוזן קשבת, כאשר מדובר בחברים קרובים.

חודש אוקטובר הינו גם חודש המודעות ללידות השקטות ולאובדן תינוקות רכים.

ליצירת קשר עם רות - https://www.facebook.com/ruth.offek

לדף הפייסבוק הסגור של קבוצת התמיכה לנשים שעברו לידה שקטה "חיבוק בשקט" - https://www.facebook.com/groups/814673235212792/