והפעם התגלית של בת השבעים - יש לי קצב פנימי שמניע את חיי ואני אוהבת אותו!

אתמול בין ערביים ברחוב במרכז כפר סבא

מרים הקשישה יושבת בגאון בזקיפות קומה בקלנועית שלה

לצידה נוהגת המטפלת שלה צעירה הודית חיננית

שתיהן לידי ברמזור שמחליף צבעיו

סעי מהר מצווה מרים על הצעירה בתקיפות

למה אימא למה מהר? שואלת, אומרת ההודית בשלווה

אין זמן ,אין זמן שבה מרים ומצווה אין זמן צריך לנסוע מהר!

צריך להספיק לעשות הרבה דברים

למה מהר אימא? צוחקת ההודית מגלה שורת שיניים צחורות כשלג

החיים קצרים צריך ללכת לאט לאט

והקלנועית נוסעת לאיטה חולפת לה על פני

ובה קשישה זועפת ונחפזת

וצעירה הודית רחוקה מבית ומאם.

ומפליגה לה הקלנועית בסאון הרחווב נעלמת מעיני

והשמש שוקעת לה וחושך עוטף את העולם ברכות

ואני ממשיכה לי בדרכי מהורהרת

הילדים האחרים כבר הספיקו להעתיק הכול מהלוח ואני הייתי רק בשורה

השלישית

בילדותי היית איטית מאוד לכן זכיתי בכינוי "מרגלית החולמנית."כאשר האחרים כבר הספיקו להעתיק הכול מהלוח אני הייתי בשורה השלישית. כותבת לי מהורהרת קצה עפרוני בפי וחולמת בהקיץ שאני באפריקה עם נחום גוטמן בארץ לובנגולו מלך זולו. כולם סביבי היו זריזים ומהירים. אמי הייתה זריזה כשד משחת וכמובן לא הבינה איך נולדה לה ילדה כל כך איטית.

לפעמים נחשדתי בעצלות. תאמינו לי לא הייתי עצלה הייתי פשוט איטית וחולמנית ובסופו של דבר עשיתי הכול לאט לאט.

תמיד הייתי זו שדווקא כאשר היא פותחת את דלת הארון הדלת נשמטת מציריה.

ברבות הימים נישאתי לבן קיבוץ זריז. אמי והוא התאימו זה לזו ככפפה ליד. כאשר אמי

היתה בביתי בצוותא עם בן הקיבוץ חשתי תמיד כמי שנקלעה לסערת טייפון אדירה שנושאת אותי מעבר לחלומותיי אל עולם העשייה הזריזה והיעילה שבה .יש להספיק ולארגן שוב ושוב במהירות הבזק כדי לשוב ולארגן שוב ושוב ושוב בנוכחות שני רוחות הפרא הללו הרגשתי את עצמי כבדה ומסורבלת כמו עדר גמלים צמאים במדבר חורב. חשתי כבדת ידיים ורגליים ותמיד הייתי זו שדווקא כאשר היא פותחת את דלת הארון הדלת נשמטת מציריה.

כל הזריזים שסבבו אותי כל ימי חיי רטנו שלאן שהם פונים הם נתקלים בי משרכת רגליים ומבלגנת להם בנוכחותי השטה ברחבי היקום את הסדר שהם כה עמלים לשמרו

במשך השנים סגלתי לעצמי שיטות "עוקפות איטיות" שבהן למדתי להסתער על משימה מסויימת ,לסיים אותה ולנוח לי בתוך עצמי בבועת חלומותיי והרהוריי. כל הזריזים שסבבו אותי רטנו שלאן שהם לא פונים הם נתקלים בי משרכת רגליים

ומבלגנת להם בנוכחותי השטה ברחבי היקום את הסדר שהם כה עמלים לשמרו. אני לעומתם גיליתי את התגלית המפתיעה שדווקא בקצב שלי אני מצליחה לארגן דברים באופן לא מודע כבתוך חלום. דווקא הם הזריזים היו מסתבכים בהם.

כך היה בביתי עם בן הקיבוץ וילדי וכך גם בעבודתי ככותבת תכניות למודים. איך שהוא דווקא ההתנהלות האיטית שלי היא שדחפה אותי לא אחת בלי שחשתי בכך לראש השורה.

ולעתים הילדה הפנימית המסורבלת והאיטית הזאת שבתוכי תמהה מאד לדעת מי זאת הגברת המבוגרת הזאת שהופכת כאן עולמות במחי-יד.

וכך חלפו להן השנים. ועכשיו כאן בצומת במעבר החצייה כאשר מרים הזועפת הממהרת וההודית הצחקנית חולפות על פני ואני מקשיבה לשיחתן אני שואלת את עצמי מי אני היום? האם אני כמו מרים קשישה זעפנית נחפזת להספיק את שלא הספיקה בחייה עד כה . האם גם אני כמרים חשה שהגיל המתקדם מריץ אותי לנוע במהירות כי הזמן הולך ותם וכדאי ואפילו צריך לנסוע מהר כי יש עוד תכניות כה רבות. ללמוד, ללמד, לקרוא, לכתוב, לצייר ולבשל קצת. שהבית יהיה מסודר נעים. לבלות עם הילדים והנכדים (הזריזים). להיפגש עם חברות שאחדות מהן כבר התפוגגו למרחבי הציד האין סופיים. כך קוראות לזה הזקנות החכמות האינדיאניות. עתה לאחר לכתן לא נותר אלא להנות מהשעות המופלאות המשמחות והיקרות עם הנמצאות עמדי. והדברים כבר לא ברורים ומובנים מאליהם. עניינים רבים שונים ומשונים שפעם לא נתתי את דעתי לקיומם ולחשיבותם עולים וצפים דווקא עכשיו .

והשכנה העוקצנית שלה אומרת טובה, לא תמיד אמרת. אני זוכרת שהצקת לה. ואימי פניה מתכרכמות ואני כה משתוקקת ללטף אותן ולהגיד לה הכול בסדר. הכול בסדר.

ולמרבה הפלא אני מוצאת את עצמי בגילי כה יעילה זריזה ומסודרת. כמה

אימא הייתה מתמוגגת אילו היה רואה אותי עכשיו .ואולי היא רואה שם מלמעלה ואומר לשכנות תמיד אמרתי שמרגלית כל כך זריזה. והשכנה העוקצנית שלה אומרת, טובה, לא תמיד אמרת! אני זוכרת שהצקת לה. ואימי פניה מתכרכמות ואני כה משתוקקת ללטף אותן ולהגיד לה הכול בסדר אימא . הכול בסדר. .

וכאן למטה על פני האדמה אני מוצאת את עצמי זריזה ויעילה כמו שהיא רצתה שאהיה והילדה האיטית שבתוכי תמהה מאוד לדעת מי זאת הגברת המבוגרת הזאת שהופכת כאן עולמות במחי יד. והגברת המבוגרת מחייכת אל ילדתה הפנימית ואומרת לה זאת אני מרגלית! הכל בסדר! הכל בסדר!

והילדה האיטית הפנימית שבתוכי שבה ומרגישה כמו אז בבית חלומותיה שבו כל רגע הוא כל כך חשוב, מרתק ורב עניין.

ויש ימים אחרים ושעות אחרות שבהם הכול נרגע. ועייפות משתלטת עלי כמו ערפל רך היורד על הארץ. ואני כמו ההודית שיודעת שהחיים קצרים וחבל לחלוף על פני הימים ,השעות והדקות כבסערה. והנפש שבה לקצב ילדותה. והילדה האיטית הפנימית שבתוכי שבה ומרגישה כמו אז בבית חלומותיה שבו כל רגע

הוא כל כך חשוב מרתק ורב עניין . ואני שוב משוטטת לי עטופה בבועה הוורודה שלי ברחובה של עיר או בפארק ,או גם בביתי. רגלי נושאות אותי מחדר לחדר . נותנת עיני בזבוב שעל הקיר.בשממית החומקת בסדק שבין המקרר לתנור האפיה מסירה עלה יבש מהמטפס המשלשל לו מעציץ ניצב בפינה. שוב שבים אלי רגשות הנועם כמו בילדותי. רגשות של מותר . מותר לי להיות זבובה על הקיר ,ענף משתלח מעציץ, אחת מתאומות אורה הכפולה על שפת אגם במחנה קיץ או נחום גוטמן שמסתובב לו באפריקה בין כל החיות הנפלאות האלה .

כך חלפה לה תהילת עולמו והגיע עת הברבורה שלי ושנינו מתואמים עתה בקצבה המתוק מריר-חמצמץ של הזיקנה שלפתחנו.

ופתאום אני מגלה שבן הקיבוץ הזריז מפשל גם הוא בימים האחרונים . וגם הוא מסתבך עם דלת הארון וצלחת מחליקה לו מידיו והוא מנמנם נוכח הטלויזיה המוארת ושוכח איך קראו לההוא מהצבא שהיה מהמשק ההוא בצפון . איך קראו למשק ? ואיך קראו לו? ופער היעלות בינינו הולך ומצטמצם ברבות השנים . לפעמים מתגלה אוי לו שדווקא אני היא היעילה ונגלה הילד הפנימי המהסס שלו. בכלל מעת ששנינו בעלי מחשבים אני נחשבת לאלופה ובעוד הוא אפוף באדי חוסר אונים מול מסך המחשב, אני אצבעותי טסות כשדי שחת על קלידי המדפסת. אוי ,אוי,אוי, כך חלפה לה תהילת עולמו שלו והגיע עת הברבורה שלי ושנינו מתואמים עתה בקצבה המתוק -מריר -חמצמץ של הזקנה שלפתחנו.

ואני נעה לי בתוך חיי לעתים מהר מהר כמרים הנחפזת ולעתים כמו שאמרה ההודית הצוחקת לאט ,לאט. שוחה לי באגם החיים שלי ללא רגשות אשמה בהתאם לקצב הפנימי שלי בכל רגע מחדש

והגילוי הגדול הזה שמותר בכל פעם אחרת . ולא צריך להיות כמו. ויש לי קצב פנימי אישי בעולמנו הגדול .והגילוי שבכל פעם שאני מוכנה להתמסר אליו הוא יביא לי שמחה .בין אם הוא מהיר או איטי. הוא שלי. ואני נעה לי בתוך חיי לעתים מהר כמרים הנחפזת ולעתים כמו שאמרה ההודית הצוחקת לאט, לאט, שוחה לי

באגם החיים שלי ללא רגשות אשמה בהתאם לקצב הפנימי שלי בכל רגע מחדש

ויש לעתים ששנינו בן הקיבוץ שכבר איננו כל כך זריז, ורעייתו שכבר איננה כל כך מסורבלת ואיטית (למדה משהו בחיים!), נפגשים על כוס קפה מאוחר בלילה במטבח ביתנו ומגלים שאנו כבר תאומי קצב . נעים לנו יחד. נעים לנו יחד בשביל החיים שאותו פילסנו לנו. לעתים בסערה, לעתים בקול דממה דקה. וגם הזבוב שעל הקיר נח לו.