והפעם התגלית של בת השבעים - יש לי קצב פנימי שמניע את חיי ואני אוהבת אותו!

אתמול בין ערביים ברחוב במרכז כפר סבא

מרים הקשישה יושבת בגאון בזקיפות קומה בקלנועית שלה

לצידה נוהגת המטפלת שלה צעירה הודית חיננית

שתיהן לידי ברמזור שמחליף צבעיו

סעי מהר מצווה מרים על הצעירה בתקיפות

למה אימא למה מהר? שואלת, אומרת ההודית בשלווה

אין זמן ,אין זמן שבה מרים ומצווה אין זמן צריך לנסוע מהר!

צריך להספיק לעשות הרבה דברים

למה מהר אימא? צוחקת ההודית מגלה שורת שיניים צחורות כשלג

החיים קצרים צריך ללכת לאט לאט

והקלנועית נוסעת לאיטה חולפת לה על פני

ובה קשישה זועפת ונחפזת

וצעירה הודית רחוקה מבית ומאם.

ומפליגה לה הקלנועית בסאון הרחווב נעלמת מעיני

והשמש שוקעת לה וחושך עוטף את העולם ברכות

ואני ממשיכה לי בדרכי מהורהרת

קולג' שיצרתי במוצאי שבת האחר

הילדים האחרים כבר הספיקו להעתיק הכול מהלוח ואני הייתי רק בשורה

השלישית

בילדותי היית איטית מאוד לכן זכיתי בכינוי "מרגלית החולמנית."כאשר האחרים כבר הספיקו להעתיק הכול מהלוח אני הייתי בשורה השלישית. כותבת לי מהורהרת קצה עפרוני בפי וחולמת בהקיץ שאני באפריקה עם נחום גוטמן בארץ לובנגולו מלך זולו. כולם סביבי היו זריזים ומהירים. אמי הייתה זריזה כשד משחת וכמובן לא הבינה איך נולדה לה ילדה כל כך איטית.

לפעמים נחשדתי בעצלות. תאמינו לי לא הייתי עצלה הייתי פשוט איטית וחולמנית ובסופו של דבר עשיתי הכול לאט לאט.

תמיד הייתי זו שדווקא כאשר היא פותחת את דלת הארון הדלת נשמטת מציריה.

ברבות הימים נישאתי לבן קיבוץ זריז. אמי והוא התאימו זה לזו ככפפה ליד. כאשר אמי

היתה בביתי בצוותא עם בן הקיבוץ חשתי תמיד כמי שנקלעה לסערת טייפון אדירה שנושאת אותי מעבר לחלומותיי אל עולם העשייה הזריזה והיעילה שבה .יש להספיק ולארגן שוב ושוב במהירות הבזק כדי לשוב ולארגן שוב ושוב ושוב בנוכחות שני רוחות הפרא הללו הרגשתי את עצמי כבדה ומסורבלת כמו עדר גמלים צמאים במדבר חורב. חשתי כבדת ידיים ורגליים ותמיד הייתי זו שדווקא כאשר היא פותחת את דלת הארון הדלת נשמטת מציריה.

כל הזריזים שסבבו אותי כל ימי חיי רטנו שלאן שהם פונים הם נתקלים בי משרכת רגליים ומבלגנת להם בנוכחותי השטה ברחבי היקום את הסדר שהם כה עמלים לשמרו

במשך השנים סגלתי לעצמי שיטות "עוקפות איטיות" שבהן למדתי להסתער על משימה מסויימת ,לסיים אותה ולנוח לי בתוך עצמי בבועת חלומותיי והרהוריי. כל הזריזים שסבבו אותי רטנו שלאן שהם לא פונים הם נתקלים בי משרכת רגליים

ומבלגנת להם בנוכחותי השטה ברחבי היקום את הסדר שהם כה עמלים לשמרו. אני לעומתם גיליתי את התגלית המפתיעה שדווקא בקצב שלי אני מצליחה לארגן דברים באופן לא מודע כבתוך חלום. דווקא הם הזריזים היו מסתבכים בהם.

כך היה בביתי עם בן הקיבוץ וילדי וכך גם בעבודתי ככותבת תכניות למודים. איך שהוא דווקא ההתנהלות האיטית שלי היא שדחפה אותי לא אחת בלי שחשתי בכך לראש השורה.

בועת חלומותי

ולעתים הילדה הפנימית המסורבלת והאיטית הזאת שבתוכי תמהה מאד לדעת מי זאת הגברת המבוגרת הזאת שהופכת כאן עולמות במחי-יד.

וכך חלפו להן השנים. ועכשיו כאן בצומת במעבר החצייה כאשר מרים הזועפת הממהרת וההודית הצחקנית חולפות על פני ואני מקשיבה לשיחתן אני שואלת את עצמי מי אני היום? האם אני כמו מרים קשישה זעפנית נחפזת להספיק את שלא הספיקה בחייה עד כה . האם גם אני כמרים חשה שהגיל המתקדם מריץ אותי לנוע במהירות כי הזמן הולך ותם וכדאי ואפילו צריך לנסוע מהר כי יש עוד תכניות כה רבות. ללמוד, ללמד, לקרוא, לכתוב, לצייר ולבשל קצת. שהבית יהיה מסודר נעים. לבלות