מיואל משה סלומון ועד מרטי מקפליי: עושים קיימות

הבוקר מצאתי את עצמי מזמזמת את השיר הנפלא על יואל משה סלומון. זוכרים? זה עם הכנפיים של הציפור בביצות מוכות הקדחת של אז? השיר התחבר לי נפלא עם הפוסט הראשון שתיכננתי לבלוג הקהילתי החדש של מועצת הנשים העירונית. כי מה יותר טוב מלהתחיל בבסיס? ובכל מה שקשור במהפכת הקיימות, הבסיס הוא הציפורים. או, ליתר דיוק, ה-אין ציפורים, של יואל ושל רייצ'ל קרסון.

עבר: ראשיתו של אביב דומם

בשנת 1962 פירסמה החוקרת רייצ'ל קרסון ספר צנוע למדי בשם "האביב הדומם" (silent spring) ובו תיארה מציאות מטרידה, דומה לזו שממנה ברחו מזרקי והאחרים - מציאות ללא ציוץ של ציפורים. הגורם לטענתה הוא שימוש עודף ולא מפוקח בחומרי הדברה, אשר מחסלים כתופעת לוואי גם מינים נוספים לצד אלו שחומרי ההדברה מכוונים כנגדם. הספר הזה הניע מהפכה עולמית, ולראשונה נשמעה ביקורת ציבורית ברורה - כן לתעסוקה, ייצור, חקלאות ממוסחרת ומפעלים, כן לרווח כלכלי, אבל לא מוחלט להתעלמות מהנזקים הנלווים לכל אלה, שלא נלקחו בחשבון עד לאותה נקודה בזמן. המחאה הציבורית היתה כה עזה, שבעקבותיה קמה התנועה הסביבתית הראשונה, ומספר שנים מאוחר יותר נוסד המשרד להגנת הסביבה האמריקאי. גל המגמה הסביבתית החל סוחף את העולם, עד לשיא בועידת הפסגה השנתית של האו"ם ב1992 (אשר תתקיים השנה בפאריז בדצמבר הקרוב), ובה נהגתה לראשונה המילה קיימות (sustainability). המשמעות הפשטנית ביותר של המושג היא יכולתנו להמשיך ולהתקיים על פני כדור הארץ תוך שגשוג כלכלי מתמשך, צדק חברתי ואחריות סביבתית. וקיום כזה מתחייב לא רק עבורנו-אנו, אלא גם עבור ילדינו וילדי הדורות הבאים.

עתיד: ברוכים הבאים לשנת 2040