ודווקא עכשיו בגיל 73 אני מרגישה שוב כבילדותי קרובה ל"ראשוני האדם"
אחד הדברים שהכי נהניתי מהם בהכנות לפסח הוא סידור הספרים.
אומנם אני לא מוציאה כל ספר וספר
מנערת אותו ומנגבת ממנו בדקדקנות
את האבק כמו שעשו הורי...
אלא אני מרפרפת עם מקל האיבוק על הספרים
משיבה ספרים למקומם ובאותה עת מנצלת
את ההזדמנות ושוקעת לתוככי דפיו
של ספר זה או אחר.
למשל כיף לשקוע בכל שנה מחדש
בסדרת הספרים המופלאה לילדים
"ראשוני אדם" שיצאה לאור
בהוצאת טברסקי בשנת תש"ז (לפני 68 שנים)
כאשר הייתי בת ארבע.
הספרים בסדרה הם: שוכני העצים ,
שוכני המערות הקדומים
בכל זאת כבר דור שני
"וואו, עברו כבר שתי דקות ועוד לא הזכרת את השואה". כך הם סונטים בי בחן, ויודעים שזה חלק ממני. הילדים שלי. זה קרה למרות, ואולי דווקא משום שהורי לא היו מהמדברים. הקעקוע, הלילות והספריה השכונתית השלימו חלק מן החסר. קצת אחרי שהורי "השתחררו" מן השואה, גוייסתי אני. על פי צו פוקד שאת שיקוליו אינני מבינה נקראתי לשירות סדיר שהומר לקבע וסופו מי ישורנו. מדי פעם אני מנסה להתיר את החוזה ולצאת לקריירה שניה, אך המערכת והפוקד בראשה אינם מאפשרים. חברי שחלקם השתמטו ורובם השתחררו מיד עם סיום שי
