בין מאוזן למאונך - תשבץ הגיון

"תודה על הבריאות"

היה כתוב על הקלף שמשכתי

"תודה על האיזון"

על הקלף השני

ואני הייתי בטוחה שמישהו לועג לי.

במחשבה שניה,

אולי המישהו הזה בכל זאת מנסה לרמוז לי?

תלוי בנקודת המבט שלי,

וגם בשמיעה הפנימית שלי,

הלא סלקטיבית.

אני לא מאוזנת,

ובשיחות העמוקות ביני לביני,

טיעוני הבעד והנגד,

ההלקאות וההכאות על חטא,

וההחלטות החד משמעיות,

אני מעלה את רף האיזון ומורידה את רף הבריאות

או להיפך.

תלוי בנקודת המבט.

הבחירה בידיי,

וטוב שכך

או שלא,

תלוי בנקודת המבט.

בין פניה למיקור חוץ –

תרופות בכל מצב צבירה,

לבין נטילת אחריות אישית על גופי,

על כל מה שבתוכו מצדדיו מאחוריו ומלפניו,

אני חסרת דיעה,

או, יותר נכון,

בעלת המון דיעות מאוד מוצקות,

אבל לא החלטית.

איזון = מצב בריאותי תקין.

"העיקר הבריאות"

אומרים אצלנו בגיל הנכון,

שבו "בורחים" מאיזון

כל מיני מתוך רמ"ח ושס"ה בגופנו

שאפילו לא ידענו על קיומם.

אז מה רע בחוסר איזון?

אני מוצאת בזה דווקא יתרונות.

ראשית – יש למה לצפות.

שנית – יש תירוץ לכל עת, לכל התנהגות, לכל קושי, חולשה ופיזור הנפש.

נסיבות מקילות.

אז מה בכל זאת רע בחוסר איזון?

התירוצים עושים שקר בנפשי,

החולשה ופיזור הנפש אינם נעימים,

והבועה הקטנה הנעה בין שני קווי הפלס

מעצבנת כשהיא חורגת ממקומה.

אני שרמזים דקים לעיתים אינם מספיקים לי,

נשמעת לבלוג המשותף הזה עם חברותי חובבות האיזון,

ומזמינה את עצמי לשיחת נזיפה עמוקה,

עם מסקנות מאוד מדוייקות,

שלא אגיע חלילה למצב מאוזן.

נקודת המבט שלי אולי דומה ואולי שונה מזו של חברותי לבלוג הזה

מרגלית קוטב -

מיה מילר -

רחלי לושי ברקת -

היכנסו והגיבו.