בנות נהנות יותר

אומרים שאושר הוא בחירה. גם ההיפך הוא נכון. בחירה היא אושר. כאשר אני בוחרת בצורה חופשית בין כמה אפשרויות שניצבות בפני, אני מרוצה מעצם העובדה שאני בחרתי. גם אם טעיתי, הבחירה היתה שלי, וזה בסדר. אף אחד לא כפה עלי דבר, והאחריות היא כולה שלי. וזה, למיטב הבנתי, רגע של אושר. כי החירות שלי לבחור, מעצימה את תחושת הערך שלי, את הביטחון, ואת התחושה שאני מובילה ולא מובלת. כל אלה מכוננים אושר. לפחות את האושר שלי. כמובן שהבחירה לא תמיד תלוייה רק בי, ולפעמים היא מוגבלת על ידי המציאות. לפעמים, הקודים החברתיים, התרבות, המקום, הזמן, והמשאבים שעומדים לרשותי, מגבילים אותי. לפעמים אני מגבילה את עצמי. בייחוד אם אני חושבת בלב מה יאמרו, מה יגידו, מה יהיה, מה יצא לי מזה, למי לי בכלל כל זה, ולמי יש כוח.

כילדה, חשבתי שלהיות בת הרבה יותר כיף מאשר להיות בן. אהבתי שיש לי בחירה האם ללבוש מכנסים, או חצאית, או שמלה. האם חלק, או פרחוני, או ורוד, או ממש לא ורוד. היום אני אוהבת את האפשרות להתלבש בקיץ כמו בקיץ. אני יכולה לנעול סנדלים ולהתהדר בחצאית, ואני ממש לא חייבת לנעול נעליים סגורות וללבוש מכנסיים ארוכים, כמו רוב הגברים בצאתם לעבודה. ואני בטח לא צריכה ג'אקט וגם לא עניבה. גם ככה חם לי.

כילדה, אהבתי גם לצייר. היתה לי מחברת חלקה, שבה ציירתי את כל סוגי החלליות שהצלחתי לדמיין. העתקתי את הרעיון מבן אחד מהכיתה, והרגשתי שיש בזה משהו שובב. משהו מרדני. אבל לא הרגשתי מוזרה. הרגשתי מיוחדת. אהבתי גם לטפס על כל העצים בגינה הציבורית, ועל עץ אחד מאוד מסויים בחצר האחורית של הבניין. שני החברים הכי טובים שלי היו בנים, אז תמיד היה לי עם מי לטפס, ולאסוף שריטות בברכיים. האמת, גם היום החברה הכי טובה שלי היא בן. כלומר, איש. בקיצור, לא בת.

האפשרות לבחור במה לשחק, מרחיבה את הגבולות ואת הדעת. הצעצועים שהילדים משחקים איתם היום, יכולים להיות "הקדמה" למקצועות שיבחרו בהם מחר. כולנו רואים בנים שמשחקים בנהג אוטובוס, קטר ורכבת, טייס, בנאי או לוחם, אבל כמעט אף פעם לא רואים בנים שמשחקים במורה ותלמידים, גנן וילדים, אחות במרפאה או אבא ותינוק, וזה ממש חבל. לא רק בגלל שחשוב לאמן את שריר החמלה, להיות אמפתי ואכפתי לצרכים של הזולת, אלא כי את אנשי המקצוע האלה, שעוסקים בתחומים "נשיים", לא ניתן להחליף באמצעות תוכנת מחשב, או רובוט, או מכונה כלשהי. אלה תחומים שהצורך בהם רק יגדל. יש אומרים, שאלה המקצועות שיישארו רלוונטיים גם בעתיד, לעומת מקצועות "גבריים" יותר שילכו ויעלמו (קראו במדור קריירה בכלכליסט: הצווארון הורוד ).

כאשר אני מלווה מועמד לעבודה, ברור שאני עושה זאת בדרך שלי, וברור שהאישיות שלי משתקפת בתהליך. הערכים, האמונות, דרך המחשבה, ואפילו פילוסופיית החיים שלי, באים לידי ביטויי. תוכנת מחשב לא תוכל לעשות את כל זה.

הבחירה של הילדים במשחקים, צעצועים, בגדים, אביזרים וחומרים, היא משהו שאנחנו רואים כל הזמן במסגרות חינוכיות, בחוץ, וגם בבית. בין הבן הבכור שלי לבת הקטנה יש הפרש של שנה ו-7 חודשים. הם גדלו ביחד והצעצועים שלהם היו של שניהם כל הזמן.

השבוע, הקטנה לקחה לבית הספר תיק קטן עם אוסף יצורי "באקוגאן"*. התיק הוא ורוד, בצורת חתול, ויש לו "אוזניים" בצדדים כמו של חתול, ורצועה כסופה ונוצצת. לא שמעתי את ה"בקוגאן" מתלוננים על התיק, או מבקשים לעבוד לתיק אחר עם ציור של ספיידרמן. הבכור אוסף מדבקות מכל הסוגים ובכל הצבעים. הוא עושה "החלפות" עם הבנות בכיתה, ויודע ולהגיד בהתלהבות "יווווו איזה חמווווד" כשהוא רואה מדבקה מתוקה במיוחד. לשניהם יש אוסף של "שופקינס"** ולא אכפת לבכור שה"שופקינס" הם "של בנות" וה-"זבלונים" הם של "של בנים". כשהם היו ממש פעוטות, הגברת הקטנה אהבה למרוח לק על הציפורניים. גם הבכור. הוא דווקא רצה שכל ציפורן תהיה בצבע אחר, כי זה מגניב. אז מרחתי גם לו.

*בקוגאן: סדרה מצויירת על יצורים הנקראים בקוגאן ועל הילדים, בעליהם של היצורים, שנלחמים זה בזה.

** שופקינס: דמויות קטנטנות של חפצים יומיומיים בעזרתם יוצרים הילדים עולם של חוויות הקשורות לקניות.

אני מאפשרת לשניהם את החירות לבחור. גם לבחור מה להרגיש. לשניהם מותר להיות "דרמתיים". לצרוח, לבכות, להתעצבן, או כמו שאנחנו קוראים לזה בבית: "להתחרפן". אני לא מצפה שהבכור יהיה מאופק יותר. אני לא מצפה שהקטנה תהיה "היסטרית" יותר. שניהם מכירים את התיאטרון ונהנים לעמוד על הבמה. אחת החירויות המדהימות שיש לי בתור אישה היא בדיוק זה. להרגיש. להיות דרמתית, היסטרית ומחורפנת. הא!

כי חיים בלי רגש זה הכי משעמם שיש. איך אפשר בלי דמעות. דמעות בטיפות גדולות ועגולות. בלי צחוק מתגלגל עד שאי אפשר לנשום. בלי התרגשות כזאת שתופסת בגרון. בלי פחד שמתחלף בהקלה. בלי סקרנות כזאת גדולה עד שמרגישים אותה מנתרת בתוך הלב. מה שווה הכל בלי זה? וכל הדרמה הזאת היא הדבר הכי "נשי" שיכול להיות. אז אל תגידו לי: "לא צריך להיות כל כך דרמתית!" כי אז אני אומר: "נכון, לא צריך, אבל זה כיף".

החיים הם אוסף של משימות. מטלות שחוזרות על עצמן. שגרה. לא הרבה קורה אחרת ממה שקרה אתמול. מה כן משתנה? מה כן קורה אחרת? התחושות שלנו לגבי כל זה. ההוויה הפנימית, ולא ההתרחשות החיצונית. מה מבדיל בין יום אחד ליום אחר? מה שהרגשנו לגביו! מה מבדיל ביני לבין משהי אחרת, שמחכה בדיוק כמוני לילדים שלה בשער בית הספר, כל יום באותה שעה? מה שאנחנו מרגישות לגבי זה. זה ההבדל.

ונשים, הן מרגישות כל הזמן לגבי הכל. כמו בהתאהבות. למה אנשים אוהבים להיות מאוהבים? כי זה כיף. כי זה מציף בים של תחושות ורגשות. כמיהה, השתוקקות, אושר, וגם געגוע, חשש ופחד. אז אנחנו הנשים מוצפות ברגש כל הזמן. וזה כיף. אלה החיים ששווה לחיות!

ולכן אני אומרת, שהרבה יותר כיף להיות בת. אנחנו נהנות יותר. אנחנו גם "לוקחות ללב" יותר, נעלבות יותר, חוששות יותר, נלחצות יותר, אבל זה פשוט הצד השני של אותו המטבע. המטבע של הרגשות. אין כמו להתרגש מציפור שמבקרת אותי במרפסת, או ציור מתוק של הקטנה עם כמה מילים שכתבה בעצמה, או שמחה וגאווה של הבכור, כשהצליח לעשות "גלגלון" ברגליים ישרות, או לראות את שניהם עושים הצגה בסלון. הוא עם כנפיים של פיה וזר של פרחים על הראש, והיא בתלבושת נינג'ה כחולה. כמה נפלא!

אהבת את הפוסט? אני בטוחה שתאהבי גם את הפוסט הנפלא של קרן בר- אל תציל אותי

רוצה לקרוא עוד? היכנסי לבלוג שלי