שלום, קוראים לי קרן ואני מתחזה

אני מתחזה ועוד רגע מישהו יעלה עליי…

התחושה הזו מידי פעם מתגנבת לה למוחי. וכשהמחשבה הזו מקננת, לא משנה לה שסיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית בהצטיינות או שסיימתי בהצטיינות יתרה תואר ראשון בעיצוב פנים בשנקר. היא מתעלמת באלגנטיות מהעובדה שבתום הלימודים עבדתי שלוש שנים במשרד אדריכלים ידוע ושכבר שלוש שנים יש לי סטודיו משלי לעיצוב.

גיליתי שאני מתחזה בשבוע הראשון שלי בלימודי עיצוב. ההגשה הראשונה שלי הייתה כישלון גמור. חזרתי הביתה בדמעות והודעתי לבן זוגי שיתכונן, כי עוד מעט יעיפו אותי מהלימודים. ביום למחרת, החלטתי למנוע את הבלתי נמנע ובניסיון להוכיח שאני שווה משהו, התחלתי לקחת את הלימודים ברצינות (יש שיטענו שיותר מידי ברצינות). את ארבע השנים הבאות הקדשתי למטרה אחת: שלא יעיפו אותי משנקר. הנחישות שלי כנראה השתלמה, מפני שלא רק שלא העיפו אותי, הצלחתי לגרום למרצים לתת לי ציונים גבוהים…באופן מוזר למדי, אף אחד לא שם לב שאני מתחזה וסיימתי את הלימודים בהצטיינות.

לפני כשלוש שנים, יצאתי לעצמאות ולמעשה, התחלתי מההתחלה. לא ממש היה לי תיק עבודות רלוונטי להראות, אז הראתי את מה שהיה לי: השתמשתי בתמונות של סטיילינג שעשיתי בבית ההורים ולדירה שלי, עד שהתחלתי לקבל פרוייקטים חדשים ולבסס תיק עבודות אמיתי.

הדירה השכורה שלי

עיצוב פנים: מישל הולץ, סטיילינג: KarenB צילום: אביבית ויסמן

בשנה הראשונה של העצמאות, המשיכה ללוות אותי התחושה המטרידה שאני שרלטנית. הרגשתי שחסר לי ניסיון, (תחושה לגיטימית, שכן באמת היה חסר לי ניסיון), הרגשתי שאין לי באמת מה להציע ללקוחות הפוטנציאלים שלי, שאני לא באמת יודעת איך לעצב ולתכנן בתי מגורים (הניסיון הרב שהיה לי ממשרד האדריכלים, היה שונה מאוד מהעבודה שלי). אפילו דחיתי פרוייקטים טובים, כי חששתי לקפוץ למים ופחדתי לעשות טעויות. התחושה המוכרת שעוד רגע קט, מישהו ״יעלה עליי״ וכולם יבינו שאני מתחזה, התגנבה למוחי שוב ושוב. הרגשתי שלמעשה, אני לא ממש יודעת על מה אני מדברת ושאין שום סיבה הגיונית שמישהו ירצה לשלם על שירותי העיצוב שלי.

כל הידע שרכשתי, השנים שבהם השקעתי בלימודים ועבודה, תוייקו בקופסא במוחי שסומנה בתוית ״לא רלוונטי״. הייתי בטוחה שלכולם ברור שאני פשוט מתחזה ואם לא ברור להם, העניין יתברר להם במהרה.

יום אחד, הבן זוג הנפלא שלי שלח לי סרטון של ניל גיימן (אחד הסופרים האהובים עליי) ששינה את הכל. בחרתי לצטט פסקה מתוך הסרטון שפשוט סיכמה את התחושות שלי כעצמאית מתחילה.

“The problems of failure are hard.

The problems of success can be harder, because nobody warns you about them.

The first problem of any kind of even limited success is the unshakable conviction that you are getting away with something, and that any moment now they will discover you. It's Imposter Syndrome, something my wife Amanda christened the Fraud Police.

In my case, I was convinced that there would be a knock on the door, and a man with a clipboard (I don't know why he carried a clipboard, in my head, but he did) would be there, to tell me it was all over, and they had caught up with me, and now I would have to go and get a real job, one that didn't consist of making things up and writing them down, and reading books I wanted to read. And then I would go away quietly and get the kind of job where you don't have to make things up any more”.

אחרי שצפיתי בסרטון, הבנתי שאני בעצם לוקה בתסמונת המתחזה, תסמונת הגורמת לאנשים שלא להפנים את ההצלחות וההשיגים שלהם או לייחס אותם למזל ולא לכישרון או יכולת. בעקבות המשבר, החלטתי להעזר במאמנת אישית ובזכות התהליך שעברתי יחד איתה, הבנתי שעליי לבנות את הניסיון שלי על בסיס הידע שרכשתי במהלך השנים ושההצלחה שלי מתבססת על הידע והכישורים שלי ולא על הניסיון המעשי שלי בלבד. אמנם ניסיון מהווה חלק חשוב מהעבודה שלי, אבל בכדי לרכוש אותו, היה עליי לקפוץ למים.

בכדי להתגבר על תחושת ההתחזות, קודם כל הייתי צריכה להכיר בכך שיש לי ידע, כישרון ואפילו ניסיון (שלמרות שתוייג במוחי כלא רלוונטי, התברר כי הוא בהחלט שווה הרבה).

בניסיון למגר את תחושת השרלטנות שאחזה בי, תליתי לי משפט השראה בפינת העבודה: ״אני אוהבת את מה שאני עושה, אני הולכת בדרך שלי״.

באופן מוזר, המשפט הזה חיזק אותי וגרם לי להבין שיש דרך שעליי ללכת בה. ההתמקדות בדרך ולא במטרה, שינתה את התפיסה שלי. הבנתי שאני יוצאת למסע. במסע אוכל להתקדם ולהתפתח ואולי אפילו להנות מהדרך… מושג הכישלון כבר לא היה רלוונטי. ובכל זאת, נזקקתי לכלים נוספים שיעזרו לי להעריך את עצמי, לקבל ביטחון ולהתחיל את המסע. הדבר שהפריע לי ביותר היה שלא היה לי ניסיון בתכנון דירות מגורים. היה עליי לשנות פאזה ולכן, במקום להתמקד בניסיון הלוקה שלי, התחלתי להתמקד ביכולות שלי, בהצלחות שלי ובחוזקות שלי. עבודה מתוך החוזקות אפשרה לי להאמין כי אוכל לקחת על עצמי כל פרוייקט ולהצליח בו. ובאמת, התהליך שעברתי עם הזוג הראשון לו עיצבתי דירת מגורים, היה מוצלח במיוחד. הדירה יצאה מקסימה, בני הזוג היו מאושרים ואני הרגשתי שיש לי מה להציע.

הדירה הראשונה שעיצבתי

השלב הבא היה להתמקצע בידע. התחלתי להקיף את עצמי בקולגות נפלאות, גוף של ידע ותמיכה וגיליתי שאני לא לבד. יכולתי להתייעץ איתן ולגלות שהן מתייעצות איתי ומעוניינות לרכוש את הידע שלי.

כל פרוייקט הביא עימו גוף חדש של ידע וניסיון. בכל פעם שנתקלתי באתגר עיצובי חדש, השקעתי את הזמן בלמידה ובנייה של גוף הידע האישי שלי. אפילו התחלתי לכתוב בבלוג שלי את הטיפים שרכשתי. נקודת המפנה הגיעה כאשר התחלתי לקבל מיילים וטלפונים ממעצבות צעירות וקולגות ותיקות שרצו להתייעץ איתי וללמוד ממני… פתאום גיליתי שאני כבר לא מתחזה, למעשה,הפכתי לאוטוריתה בתחום. מעצבים ומעצבות שאני מעריכה פירגנו לי, לקוחות שלי המליצו עליי ואני התחלתי להרגיש שאולי אני דווקא דיי טובה במה שאני עושה בכזו אהבה.

אם גם את הרגשת שאת מתחזה בשלב זה או אחר בקריירה שלך ,את מוזמנת לכתוב לי על כך בתגובות ולספר איך התגברת על התחושה המעיקה הזו ומה גרם לך להתגבר עליה?

קרן בר | מעצבת בתים אישיים | בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר ראשון בעיצוב פנים בשנקר | בבלוג שלה Karen B מחכים לכם טיפים לעיצוב ורעיונות לעיצוב הבית.